השעה הייתה מאוחרת, אבל לא מאוחרת מדי. היא ישבה לבד ומיליון
מחשבות החליפו זו את זו במוחה, כמו המראות החשוכים שהתחלפו
במהירות לנגד עיניה מחלון האוטובוס הלילי.
היא חשבה על האהבה שחשבה שתהיה וברחה לה. היא חשבה על הריבים
הכואבים שהסתיימו כל פעם בדמעות. היא חשבה על חברויות שנגמרו
וחברויות שהתחילו מכלום. היא חשבה על דברים שעשתה ועל דברים
שרצתה לעשות, אבל יותר מהכל היא חשבה על המצעים החדשים המתוחים
בקפידה מופתית, בסדר מדוייק שאסור בשום פנים ואופן לשנות,
שחיכו בבית, על המיטה, שהיא תבוא ותתפשט ותתכרבל בהם בדיוק
באותו האופן שהיא מתכרבלת בהם בכל לילה ותבכה. תבכה על היום
שהיה ועל היום שיבוא, ותבכה על כל החברים שהפסידה ועל כל
המילים הכואבות שאמרו לה ותחשוב על כל הדברים שלא עשתה ועל כל
הדברים שלא רצתה לעשות. היא חשבה על איך היא תקום בבוקר,
ותתקלח, ותשיר במקלחת למרות ששירה היא לא בדיוק הצד החזק שלה,
והיא חשבה על מה שהיא תלבש ועל איך שהיא תלבש את זה, ועל מה
היא תאכל לארוחת בוקר ועל איך שהיא תכין את זה, והיא חשבה על
כל מה שהיא תעשה, ואז, היא כבר לא חשבה.
10 הרוגים, 15 פצועים, 3 במצב קשה. הודעה נמסרה למשפחות
ההרוגים.
השמות פורסמו בעיתון. התמונה שלה לא חייכה החוצה והעיניים שלה
לא קרנו מאושר ומאור החיים. המוות לא היה טראגי ולא פורסמה
כתבה בעיתון על כמה שהיא הייתה אדם נפלא. בלוויה היו אנשים
שהכירו אותה פעם, או לפחות, חשבו שהכירו אותה. אף אחד לא בכה.
לא באמת. לא עליה. בכו על זיכרונות שעכשיו הם רק זיכרונות ועל
חלומות שעכשיו הם רק חלומות.
אחר כך אנשים שחשבו שפעם הכירו אותה כבר חשבו על דברים אחרים,
כבר דיברו על דברים אחרים, כבר צחקו על דברים אחרים. אחר כך,
היא כבר הייתה זיכרון שעכשיו הוא רק זיכרון, וחלום, שעכשיו הוא
רק חלום.