כשאנחנו כאן למטה, זה קשה להבין. כשהכל מסתיר,
פה בעיר. הבניינים, הבתים.
יש יותר. הנופים הכי מדהימים מחכים לך מלמעלה.
ואתה מהלך בתוכם. עיוור.
קשה לקלוט שאילו רק היינו מגיעים טיפה למעלה יותר.
העננים, הגוונים, השמש המבצבצת המתחמקת. הכל קורה שם.
ממש מעלינו, בממלכת השמיים.
כל העננים בכל מיליוני צורותיהם, מכל אלפי זויותיהם וגווניהם.
עוצר נשימה, מטריף תודעה, מחזה מדהים.
אז אולי לעוף ככה סתם אי אפשר, אבל אפשר לשאוף.
להרים את העיניים למעלה.
להבין את הרמז, ולהמשיך את החזיון בדמיון.
כי בממלכת השמיים אין גבולות. וכל החיים והאנשים והחומר אינם
נראים, שוליים.
מה שחשוב זה האמנות. ציורי העננים על הרקיע.
משחקי הכוכבים מעל.
והשקט. |