איזבל לארן-ורסיין / פיירו |
מחייך אליי חיוך עצוב ואמיתי,
שנוגע.
יושב על הספה הלבנה ושותק
כמו לא יודע.
ושותק.
אדון פיירו מפנה את חלק גופו הלבן
והולך.
הוא נעלם בין דמעות,
נבלע אל כאב.
אדון פיירו לא מבין שהחיוך
עובר דרך קירות.
והצחוק שלו מעורר כמו אלפי כינורות
מייללים וצורמים ונוגעים.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|