|
הלכתי לאוטובוס ושמעתי כמה ילדים צועקים משהו כמו: " הכל, כולל
השואה והפיתרון הסופי". הם התכוונו כנראה לחומר למבחן בתע"י או
משהו כזה. הייתה לי הרגשה לא נוחה שמזכירים את הזוועות האלו
באור שמש על מדרגות אוטובוס, עם רעשים וצבעי בגדים רבים כל כך
ובדרך אגב.
אני לא יודעת מה היה לא במקום: השואה או האוטובוס?
כלומר - אנו ביום זיכרון שהופר על ידי צחוקים וצבעוניות ושגרה,
או שהשגרה הופרה ע"י התזכורת הזו?
אם הייתי ניצול המחנות - אפשרות א'.
אם אני רק אפרת - אפשרות ב'. |
|
|
לא כל הזהב יש
לו זוהר,
לא כל תועה דרך
יאבד,
אומרים שלכל אחד
יש פואנטה,
אז למה תמיד אני
נשארת לבד?
(טולקין במקור,
א.ש. בשפצורים.) |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.