ישבתי באמבט הרפאים, שממנו יצאו הרבה אדים. בין המסך המערפל של
טשטוש הראייה נחשפה בי מחשבה: "לאן אנו ממהרים?"

למה שלא, במקום להריץ את שעון המחוגים ברכבת האיימים, נשים
אמבט חמים ונקטר עם הקטר אדים? נקטר אחד עם השני במקטרת שלום
נרקיסיסטית שתפאר את ניחוחה שלה עצמה.

האדים יחגגו בחוץ ובפנים, ישוטו אל על. עם אדי הקטר הם ייפגשו
וכולם למעלה את אלוהים יברכו.

האם באמת יש לאן למהר?
ושנסיעת הרכבת תיקח שעה יותר!
האם זה כל כך נורא או שפל?
הרי, וזה הבטחה ממני אליך, אל הפגישה היחידה החשובה באמת לא
תוכל לאחר!
אז למה שלא במקום לקטר על זמן הנסיעה תן לאמבט לקטר במקומך.

גם יין שיכר יזרום כנהרות אדומים בין הקרונות. כולם ירימו
כוסות לתפארת נסיעה ארוכה ומהנה שנראתה אי פעם על המסילה.
אלוהים ישתה עם מלאכים, ירקד ויפזז כאילו אין תחנה סופית.
הרכבת תסע על המסילה לתמיד.
אך מה רבה תהיה האכזבה על פני הנוסעים כשייקרא הכרוז "תחנה
סופית".
או אז יירדו הנוסעים, בלית ברירה ינטשו את הנסיעה, ירדו בתחנה
וימשיכו לחיות...
לרוץ... למהר יותר ויותר

הלא באמת, לאן יש לאחר? מחר יבוא...
מחר
והיום שאחריו אף הוא יופיע כל עוד יש שמש ברקיע.
אז למה לקרב את הפגישה האחרונה בלחץ וכעסים? תן לאחרים לרטון.
אתה? תקטר, קטר ברכבת, באמבט הרפאים.