שידורי הטלויזיה נקטעו בברבאריות במהדורת חדשות לא מתוכננת.
השדרן בקול תקיף ומבוהל דיווח על תקיפת חיל האוויר בעומק שטח
האויב. מן השטח הובאו תמונות ראשונות של הרס וחורבן. עשן עלה
מן הרחובות הסמוכים. הנקמה צפויה ולא תאחר לבוא ולכן התבקשנו
לתפוס מחסה.
בחוסר חשק ברור הוא לבש את הג'ינס והחולצה הכתומה ויצא אל עבר
המקלט הפרטי שלו. לא לא, לא מדובר כאן במקלט תת-קרקעי מבוטן
אלא במקלט נפשי אם תרצו או מחבוא מכל חטאי אדם. נסיעה לא ארוכה
במיוחד ובקצה חניון מאחורי ביתן סגור נפרסו מולו מרחבי
האוקינוס. בשעת מצוקה שכזו המקום האחרון שבו רצה לבלות הוא
מקלט סגור שבו האוויר חם ולח מלא בריח עובש ושתן. מקלט איננו
חייב להיות חדר סגור, חשב לעצמו. מקלט יכול להיות גם מקום שבו
אין אדם ולכן גם אין סיבה לתקוף בשם הנקמה המקודשת. הוא עמד על
מדרגות העץ, הביט אל עבר המים והצית סיגריה. לעברו פסע צל.
הצל הפך במהרה לדמות וכמה שרצה להיות לבד במקלטו, הבין
שבדידותו הבטוחה תהפוך תוך זמן קצר לשיחה לילית עם זר. האם גם
הוא מחפש מקלט? הזר לא מצא מקלט בבדידות ופתח בשיחה בשאלה
הישירה, אז היא עזבה אותך סוף סוף? מפוחד מהפגיעה הישירה החליט
לענות תשובה ישירה,  איך ידעת? והזר לא ענה ורק ביקש להקשיב.
"לפני שנפרדנו היא הושיטה יד אל עבר ראשי ודחפה אותו באיטיות
מטה כלפי רגליה. אני רוצה שתנשק אותי על כף הרגל דרשה ממני ולא
הרחיבה בנוגע לסיבותיה. השלתי את סנדליה ותפסתי בשתי ידי את כף
רגלה הימנית. חשבתי מי יושפל יותר ממעשה זה? האם אני שמנשק את
רגליה כמו עבד את מלכו או אולי זאת היא שביקשה נשיקה כזאת
מסיבה שאיננה אומרת אך מעידה על חולשה שנובעת מרצון לשליטה?
רציתי לחלץ נשיקה זאת מעולם השפלות - העבד בחולשתו ולפני
שנישקתי מעכתי טיפה את כף הרגל המדוברת ולחצתי עם אצבעותי
במסג' רומאנטי שאולי גם מפתה ואחרי מספר שניות לקחתי את האצבע
הגדולה ונישקתי בקצה היכן שרפלקסולוגים טוענים שנמצא האיזור
האנרגטי של ראשה. חשבתי זה כמו נשיקה על המצח, לא? זה כמו
נשיקה שלנו באותו חוף הים על סוכת המציל שעומדת עדה לשיחה
שלנו. כמו הנשיקה ההיא שאיחדה את לבבותינו אחרי משבר מתמשך."
מרחוק נשמעו צעקות.
הזר הפנה מבטו אל עבר הרחוב ושאל מה פשר הצעקות? עניתי לו
שמדובר במלחמה ולפני שנתן לי לברוח אל סיפורי החדשות עצר אותי
במן התנצלות תקיפה, תן להם להתעסק בזה, אמר והדגיש את להם.
לנו יש מלחמות אחרות. הוא הושיט יד אל עבר הכיס האחורי ואני די
נבהלתי מהחדות שבה זז. הוא חש בזה והרגיע אותי, יש לי משהו
בשבילך, אמר והוציא תמונה דהויה מתוך ארנקו. המקלט הבטוח איבד
את הדבר החשוב ביותר למקלט. תחושת הבטחון אבדה למראה התמונה.
לא רוצה הפתעות מיותרות. למה שלא תמשיך את הסיפור? שאל אותי
וכוח בלתי ניראה ששולט בי, החליט שאמשיך בדברי. רוצה לשמוע על
הפיות הירוקות?
"היא ישבה במכונית בחניון חשוך מרחק של מספר דקות נסיעה
מהכביש המהיר. בידה בקבוק הפיות הירוקות. זה היה ממש כמו חלום
שלה, מן שאיפה אפשר לומר או משיכה, רק לראות פעם אחת את הפיות
הירוקות. על הבקבוק מדבקה ובאותיות גדולות כתוב 'אם תשתה תראה
את הפיות הירוקות' והיא הרגישה כמו אליס מארץ הפלאות שעמדה מול
בקבוקי שיקוי שהבטיחו שיגדילו או יקטינו אותה. מחוץ לאוטו
עמדתי ועישנתי סיגריה, ניסיתי לקרוא לה במן ספק רוך או ספק
צעקה.
מכיוון שלא ענתה לקריאתי ורק המשיכה לבהות באותיות המבטיחות
פיות, פתחתי את דלת המכונית והתיישבתי על ידה. היא ראתה בי
אחראי לכל המאורעות האחרונים אבל כמו לכל סיפור גם כאן ישנם
שני צדדים וכפי שאני ראיתי את השתלשלות המארעות, האחריות היתה
לגמרי על כתפיה. רציתי להגיד לה משהו אבל היא רק ישבה שם ובהתה
בבקבוק בלי לעשות דבר. עצרתי. היא לא שמה לב אלי ולכן המשכתי
להתבונן בה. מה עובר לה בראש עכשיו? על מה היא חושבת?"
הזר עצר ושאל, ועל מה אתה תחשוב? ומה לך יעבור בראש?
"היא לקחה אותי בשבי. היא ידעה זאת וגם אני ידעתי. היא לקחה
אותי תחתיה בעורמה והיא ידעה בדיוק מה היא עושה. זה לא היה
מתוכנן אבל כשראתה את ההזדמנות ידעה לנצל אותה וזה היה חזק
ממני אבל היתה לי בחירה. שבועיים לפני זה בדרכי הביתה חשבתי
איך לצאת מזה בצורה הכי אלגנטית מהמצב שנכפה עלי ואני כפיתי
עליה, לפחות על פי ראות עיניה אבל לא יכלתי לזה והיא לקחה אותי
תחתיה, שוב על פי ראות עיניה."
היא לקחה אותך בשבי? הוא שאל אותי וגיחך מאחורי ארשת פנים
רציניות. הוא הסתובב לכיוון הים והתחיל פוסע קדימה אל עבר
המים. היא לקחה אותו בשבי חזר ואמר אך הפעם בטון מאוכזב כמו
אבא שילדיו נתנו תירוץ עלוב למעשיהם. רציתי לתת לו לעזוב אותי
במנוחה אבל הרצון להסביר, הרצון לרצות, הרצון להוכיח את חפותי
היה חזק ממני וכך קפצתי מאחוריו והמשכתי:
"עוד טיסה שגרתית. המטוס מנמיך על קרן אלקטרומגנטית אל עבר
נגיעה רכה באספלט. עדיין אינני רואה דבר קדימה אבל מבט חטוף אל
עבר האדמה המתקרבת והזמן עוצר בליבי. תחושת חום יוצאת החוצה
דרך החזה הישר לידיים שמנסות לנהוג את המטוס דרך העננים והמבט
במקום לחפש קדימה את אורות הנחיתה המיוחלים, נעצר במסך פנימי
שמקרין את אותה הסצינה פעם אחר פעם. המטוס חולף מעל כוורת
בניינים משושים המחוברים בינהם בסימטריות משעממת שמהם לפני זמן
לא רב היא יצאה בשיער מבולגן ודמעות בעיניים שרמזו על עתיד לא
ברור. האם כאן מתפצלות דרכינו?''
הוא עצר והתיישב על החול המהודק היטב מתנועת מכוניות ערה במהלך
שעות היום. מאחורינו על הכביש הראשי גברה המהומה. אנשים עזבו
את מקלטיהם הפרטים אך אנחנו עדיין לכודים במקלטינו. הוא נשאר
יושב שקט מספר רגעים ואז הפנה מבטו לעברי, ומה יגרום לדרך אחת,
שביל אחד וברור ללא כל צמתים או הפתעות מיוחדות להתפצל ככה
פתאום? האם סכין שננעצה בגופך והפרידה את בשרך יכולה לחתוך גם
את החוט שחיבר בינכם? האם המשיכה שמקורה אינו ברור חזקה מסכין
חדה הננעצת כל כך בקלות ומנפצת את המציאות? אתה יודע, עניתי,
זה משחק שליטה כזה. החוט המדובר לא נקרע. המשיכה הציבה אתגר
חדש. האהבה כך ניראה התחילה שם.
הוא נשכב על גבו, עצם עיניו ונתן רושם של אדם המתארגן לשינת
לילה בטוחה אך לילה זה איננו בטוח. המלחמה בעיצומה. עוד מעט
נרגיש אותה כאן על בשרנו. בעצם, אנחנו כבר חווים אותה כאן.
הלילה ישנים כולם במקלטים. האם כך מרגישה מלחמה? בינתיים רק צד
אחד תוקף במלוא עוצמתו. הצד השני רק יכול להתגונן במילים השוות
ערך למקלות מול רובים. מתי תגיע נקודת הרתיחה? מתי הצד השני
ייכנס למערכה? מעל ראשי שריקה שאינני יודע אם לשייכה לטיסת
מטוס בדרך אל החזית או מגננת אויב בדרך מהחזית. על מי אני עובד
כאן? חשבתי לעצמי. זהו רק מאבק כוחות ראשוני בין שני צדדים שלא
מסוגלים להתקיים אחד לצד השני, זהו מאבק מתוחכם במסווה חמקמק.
המלחמה כך ניראה התחילה שם.
הזר התהפך על הצד ושקע בשינה עמוקה במקלטו. נשכבתי לצידו
וחשבתי שאולי גם אני אוכל לישון אף על פי ששינה במקלט גם אם
איננו מקלט מבוטן איננה שינה שבה אני חפץ. מצד שני גם שינה
בבית המוגן איננה אמיתית יותר. לאן אני הולך?
עוצם עיניים ומתרגל לחושך מתחת לעפעפיים. הקולות ברחוב השתקטו
מעט אך השקט הזה פתח דלת לרעש חזק בראשי. ידעתי. היא כאן.
"שעתיים עברו מאז התהפך עולמי. יצאתי מאולם הקולנוע וכאילו
עמדתי על מצוק האושר העילאי שמתחתיו משתרעת תהום עמוקה שאליה
אף אחד לא חושב שיגיע. אני נפלתי לתוכה כאשר הוא פתח את דלת
המכונית וראה את הזכוכיות מנופצות אל תוך האוטו. ידעתי שזה לא
מה שבאמת מפריע לי אבל אם מועדים ונופלים, לנפילה תמיד תוצאות
שליליות. אומרים שלפני המוות החיים חולפים מול העיניים ואני לא
עמדתי מול מוות אבל בכל זאת נפלתי וראיתי את חיי חולפים מולי.
הלוואי והייתי רואה את כל הרגעים היפים. כל מה שראיתי היה הרוע
והסיוטים שעברו עלי וכדי לרכך את המכה צעקתי. תוציאי הכל,
חשבתי, רק לצרוח יעזור לי עכשיו. רק ככה ייצא הכעס
והתסכול..."
הזר התעורר, היא כאן נכון? כן, עניתי בבושה. היא כאן. ו...?
הוא קיווה לדיווח מפורט אך אני שקט ובוהה ישר קדימה. מישהו
צועק מאחור משהו על אולי הפוגה ואיזה יוזמה לשלום אבל בתוך
תוכי ידעתי שזה לא יעזור. הצד השני פגוע ונופל. כמו כל המלחמות
הקודמות, הפסקת אש תגיע רק אחרי נקמה או אובדן שליטה, הפסקת אש
אפשרית רק כשמאבדים את הכל.
"הצעקות שלה הלחיצו אותי. חשבתי שהסיפור לא נוראי ואת כרטיסי
האשראי שנגנבו נבטל וכאילו לא קרה כלום. ניגשתי אליה במטרה
לנחם אבל היא הדפה אותי בצעקות. היא לא נותנת לאף אחד להתקרב.
זה היה די ברור שהגיע לנקודת השבירה שלה וביחד איתה החליטה
לקחת גם אותי. עכשיו היא נואשת."
היא עדיין שם? הזר שאל. היא תמיד כאן, עניתי פעמיים. היא תמיד
כאן...
"הוא לא מבין כלום, הוא לא רואה שאני נופלת וכלום לא יציל אותי
עכשיו? המארעות שיבוא בעתיד הם בלתי נמנעים והוא יפגע ואני
אפגע בו. למה הוא לא מתרחק? למה הוא לא בורח? למה הוא לא רואה
שעכשיו הנפילה היא כל מה שיש לי וכל מה שאני רוצה?"
ובאמת הושטתי יד טענתי להגנתי מיד. לא! הוא קבע נחרצות. ברחת!
אבל לא ממנה, יריתי לעברו. ברחתי מהנפילה המקבילה של אמא שלה,
ובתוכי ידעתי שכאשר הנפילה הנוראית תיעצר אהיה שם להושיט יד
ולעזור. הבעיה היחידה, הוא אמר, היא שכדי להיות שם בתחתית יחד
איתה אתה צריך ליפול יחד איתן.
"תתכונני למכה. אל תעצרי את הדמעות. הסכינים במטבח, קחי לפחות
שתיים. תראי לו את משמעות הנפילה. קחי לפחות שתיים שזה יהיה
יותר משמעותי. סכין אחת משמעותה הצגה ותשומת לב. שתי סכינים
משמעותן כוונות רציניות. אבל רגע, איך יעזור לי? האם לתת לו
לדבר? לאן הוא הולך?"
התרוממתי מהחול וצעדתי לעבר הרחוב.  האם יש אמת בהפוגה? מעל
ראשי רעש מחריש אוזניים ומיד אחריו כתום בוהק מלווה ברעש פיצוץ
נוראי. ברחתי חזרה אל תוך המקלט. הזר חיכה לי שם עם חיוך קטן.
שוב פעם הפנים האלו שאומרת לך בזלזול, מה לא ידעת? הרי כל זה
היה ידוע מראש! זאת לא תהיה ההפוגה המיוחלת. אנחנו רק מתקרבים
אל שיא הלחימה! החזרתי לו מבט מבוהל והמשכתי.
"היא שרועה על מיטתה כמו על מיטת חולים או כמו על מיטת מתים.
איך לעזור? מה לתקן? אולי המרחק ירפא?  אבל איך בדיוק? אני
צריך להיות לידה. חזרתי והיא עירומה. עירום הוא דרך התמודדות
בשבילה עם צער. חושפת את גופה הדק כאילו הבגדים שמשמשים הגנה
יום יומית מחלישים אותה ועירומה היפה מחזק."
בעקבות הפיצוצים הרבים הרחוב נכנס להיסטריה. צעקות נשמעות מכמה
בתים סמוכים ולמרבה הפלא אנשים יוצאים מהמקלטים הבטוחים
ומתקלפים משריונם הכבד בניגוד מוחלט להגיון הברור והטבע האנושי
המשמר אותנו. אני כבר מרגיש בטוח במקלטי הפתוח עם אורחי הלא
צפוי. מקלט נפשי חזק מכל בטון. בחזית כך שמענו מתחולל קרב איום
וכוחותינו מתקדמים במהירות אל מעוזי האויב בניגוד מוחלט להגיון
הברור והטבע האנושי המשמר אותנו. האויב ערוך ומוכן אך חשוף
בתוך מקלטו.
"התפשטתי כדי לפתות אותו. חוסר האונים שלו מול גופי המוטל
עירום לגמרי על מיטת החולים מעורר בי רצון להושיט לו יד.
העירום שלי הוא הדרך שלי לומר לו שעכשיו הוא יכול ללטף ולהחיות
אותי. ואיך אוכל ללטף אותי כשאני עטופה בבגדי הנפילה. עלי
להתפשט כדי להיטהר, אני אוריד את בגדי וגופי יחכה למגע המחייה
של אהבתו. הנה הוא מתקרב ללטף אותי, איזה כיף שברגעים כאלה הוא
ממש צפוי. הנה הוא כבר יושב כאן ודווקא נוגע ברגלי. בעצם איפה
חשבת שיתחיל? עוד מעט נאהב ונלך לישון. רגע, הסכינים היכן?
הליטוף שלו הוא כמו סם שמשכיח את כאב הנפילה אבל הפציעה קשה
ולכן נשמור הסכינים קרוב ומחר אנעץ אחד בי ואחד בו ואקשור את
גורלנו לנצח."
הוא השתתק. עצם עיניו כאילו חי את הרגע יחד איתי ואז כמו ידע
את המתרחש שלף את התמונה ובהה בה. הוא המשיך.
היא שוכבת במיטתה. רגליה מוסטות ימינה וראשה שמאלה. הגוף הולך
לכיוון מנוגד מהראש. היצר חזק ומנצח כל הגיון ורגש. מאבק.
שליטה. הוא בוהה בפחד בטלויזיה ועונה במהירות לקריאתה הנואשת
מהחדר הסמוך. היא נעולה מאחורי הדלת והוא במיומנות פורץ את
המנעול בזריזות. הקריאה הופכת לשקט מתוח שמנסה להשתחרר מחוץ
לסדין שעטף את כל גופה כמו גוויה עטופה או כמו מקלט בטון שאת
קירותיו דבר לא יוכל לחדור. היא יודעת שנכנס ולכן מצמידה את
הסכין לצוואר ומשחררת את השקט המתוח שיהפוך לפניקה וחוסר
אונים. צעקה והוא חוטף את הנשק מידה, זורק אותו מהחלון ונמלט
אל הסלון. הטלויזיה עדיין עובדת. ירכה נחתך מהפתעת המתקפה. הוא
נעצר ליד הדלת והיא דולקת אחריו בבכי. בלי לומר מילה הוא
מסתובב ופותח את הדלת. לפני שהוא יוצא הוא מסובב את ראשו אחורה
כדי להיפרד מאהבתו אבל היא לא תוותר ותקשור אותם יחדיו.
תוך כדי סיפורו הזר בוהה בתמונה האחרונה שזכורה לו אחרי התקפת
הפתע. קולות המטוסים בשמיים גוברים והכוחות עומדים מול קרב קשה
שבו כנראה אף אחד לא ינצח. ואולי יהיה זה הקרב שיסמל את אובדן
השליטה ההכרחי כל כך להפוגה המיוחלת? הזר בוהה בתמונה ללא כל
צורך. החיוך צרוב בראשו, העיניים הריקות, הצעדים שלא הצליח
להבין אם תקיפים או מחבקים, הזוית שבה גופה נתון והרגע שבו
הבין שכוונותיה הן לחבר בינהם לנצח.
הסכין בידה וכמו מחט עם חוט תפירה דק ובלתי ניראה היא נועצת
אותה עמוק בצווארו, תופרת את הקשר הראשון בבד הדק של אהבתם.
צווארו איננו בד וסמליות מעשיה מדממת החוצה מצווארו. עכשיו
תורו לברוח אבל החוט חזק ומחזיר אותו לאחר מספר דקות אל
זרועותיה רק כדי לומר מספר מילים, רק כדי לומר שאוהב ויאהב
לעד. וכאילו הקשר שנוצר איננו חזק היא מחבקת ובוכה וקושרת
ומחזקת ומהדקת. הוא שלה לעד, היא שלו לנצח. הוא יוצא בזריזות
ונכנע לרשויות. לא התבצע כאן שום פשע אדוני, רק טקס סמלי בין
זוג מאוהבים. רק ברית דם, רק קשר הוא אומר כאשר משכיבים אותו
ומזריקים לו מטשטשי כאבים כדי שיקלו על פצע אהבתו הטרי. הם
רצים אליה ומוצאים אותה שרועה על ברכיה ובוכה מרוב אהבה.
הזר הסתובב והפנה מבטו אלי. הוא ירד אל ברכיו והסתכל שוב
בתמונה. לכל מלחמה מוצאים תמונה אחת שתהפוך לסמל הלחימה,
שתהפוך לסמל הגבורה. תמונה אחת שתוציא בבת אחת פרץ רגש פראי של
געגוע לתחושת אחדות ותחושת התקווה. געגוע לקורבן. לנו היתה
התמונה שלה. עומדת בתוך נחל קטן הזורם מבטן האדמה אל עבר
האוקינוס. עומדת שם במרכז בחצאית ירקרקה וגופיה לבנה. מסביבה
המון אדם שמדי פעם מתקרב יותר מדי אבל בדידותה בולמת ועוצרת.
השמיים מעוננים ורוח קלה מרימה את פני המים לגלים קטנים שאיתם
החליטה לשחק עם קצות אצבעותיה. מבטה הרחק ממקור המים, הרחק
מהחריץ בעומק האדמה, מופנה אל עבר הנהר שמתפתל בין עצים
סבוכים. בדידותה מלאה תקווה. בדידותה חומה חזקה. אנחנו מהחוף
שכביכול נחשב חוף מבטחים בוהים בחומה ויודעים שכאשר תפיל אותה
התוצאות יהיו הרסניות ובונות יחדיו. הייתכן? שני ניגודים
שייתקמו מאותה פעולה?
תמונת מערכת היחסים מגלה נסיעה שקטה בעיר חשוכה. כל מקום שאליו
תביט כמו נקודה במשחק ילדים המבקש לחבר קו בין נקודות ממוספרות
היטב אך הנקודות שלנו חסרות את המספרים וכך אנו בוהים בגיבוב
נקודות שדרכן אמור לעבור רק קו אחד שמצייר אותנו אך היכן עובר
הקו?
כל נקודה היא תמונה בפני עצמה. תמונת זכרון חדה שתציין לחימה
מתמשכת כמו פצצה טועה שהוטלה ממטוס טועה על מטרה טועה במלחמה
טועה ומיותרת. נקודת מפנה שמשנה את תמונת המצב ופותחת דלת
לנקמה בצורת הפוגה בלחימה ובחוסר אמון בין שני האוהבים הם
ייצרו שקט מזויף ואמיתי, רוגע ושלווה נפיצים שהקווים שעוברים
בסדר מופתי בין הנקודות הלא מסומנות, יעוררו תמונות עבר לא
רחוק ויציתו מחדש את הקרב האבוד שתוצאתיו ידועות מבעוד מועד.
הזר לקח נשימה ארוכה, דחף את התמונה לכיס והמשיך. תמונה של
חניון חשוך בלילה מקפיא מחוץ למכונית החמה, כפות רגליים
עירומות המספקות את תאוות הנקמה של עוד קרב אבוד. נסיעה לילית
מאחורי דלת חדר סגורה על מנעול ובכי תמרורים מצדו השני המספק
עוד תאוות נקמה של קרב אחר. לילה שטוף כוכבים על נדנדה אחרי
טיול קיצי על חוף ים שהסתיים בטלפון מבוהל וצעקה.
היא עזבה אותנו, עצרתי את הזר. אנחנו עזבנו אותה, הוא ענה.
יצאנו מהמקלט אל הרחוב הראשי. מספר סקרנים יצאו לקראתנו כדי
לבדוק עם הלחימה הסתיימה. ענינו שכן ואפשר לצאת מהמקלט הבטוח.
הלחימה הסתיימה לעת עתה אבל שנינו, אני הזר והיא יודעים
שההפוגה היא רגעית וכלום עוד לא נגמר.