בימים כשהייתי צעיר יותר, נאה יותר וחרמן פוטנציאלי, יען כי בתקופה ההיא
חרמנות היתה מחוץ לחוק. ובדיוק סיימתי ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האויר,
מעוצמת השמחה שלי ושל חברי, החלטנו לחגוג את האירוע המרנין אצל אחד החברים
שלמשפחתו היתה קומת קרקע על הכרמל עם שתי קומות של חדרים, מה שנקרא בימינו:
וילה.
לאותו חבר היתה אחות יפיפיה, שהספקתי להכיר ברפרוף, משהו מהסרטים, בת גילי
לערך, באותו ערב גורלי ירדה אל החצר לשזוף את עינייה בנעשה במסיבה העליזה
נטולת בנות שהתרחשה על הדשא.
לבושה היתה בשמלה עדינה, שקופה מעט, כשעמדה מולי, פנס רב עוצמה האיר אותה
מאחור, עד שיכולתי לראות את צל רגלייה הארוכות המתמשכות אל אותו מקום שבתקופה
ההיא יכולתי רק לחלום לבקר שם, כך זה היה באותם ימים, גם לראות דבר כזה היה
הישג הדיר.
כטוב ליבי בבירה הרבעית, שזלגה בנחת במורד גרוני והסירה את בלמי לשוני, חייכתי
אליה בעליונות גברית ואמרתי לה בתקיפות ובנמרצות למרות שלא ידעתי על מה אני
מדבר, יען עוד לא ידעתי מה פירוש המשפט המחוזי הזה.
"את יפיפיה, הייתי עושה לך טובה", אמרתי מחייך בטמבליות.
"אתה בטוח?" שאלה אותי, משיבה לי חיוך של חתול שראה עכבר שמן על שפתייה היפות,
נוף מדהים לילד בגילי.
"בטח בטוח" אמרתי בבטחון מלא, כששמץ של איבוד הבטחון מתחיל להתרחש בגופי.
"טוב", אמרה, "בוא תעשה לי טובה".
הובילה אותי אל חדרה בקומה השנייה, פשטה בגדיה בזריזות ונשכבה על המיטה, מצפה
שאעשה לה טובה, כשלמען האמת לא בדיוק ידעתי איך לעשות.
"מחכה למשיח?", שאלה כשראתה את היסוסי, "הוא לא ילמד אותך כלום, בוא תתקרב,
אני צמחונית לא אוכלת ילדים בוגרי בית ספר".
אמרה, ואני הבטחתי, לא היה מנוס מהעומד לקרות, באתי אלייה והיא חיבקה אותי אל
ראותיה והחלה ללחוש לי הוראות הפעלת אשה כמו שכתוב בספרים. צעד אחר צעד הסבירה
לי בפרטי פרטים את תהליך עינוג האשה, אני כתלמיד חכם שתמיד הקשבתי להוראות
המורים, עשיתי מה שביקשה.
במשך כמחצית השעה לערך, לא זוכר בדיוק כמה, כי הייתי עסוק במילוי הוראות
החרמנית, שנראה בעליל שהיא מתענגת ללא גבולות. כל כך הייתי שקוע בשיעור ולא
שמעתי את הצלצול להפסקה, עד שנאנחה בפראות וגופה הרפוי נח במלוא תפארת מערומיו
על המיטה, כשחיוך של חתולה שבעה מרוח על פרצופה.
קמתי מזיע, מתנשף, וקצת מזועזע, אין לי ספק כי הבירה ששתיתי קודם תרמה לא מעט
לאומץ ליבי.
"זהו?", שאלתי מצפה להמשך השיעור.
"מה חשבת שיקרה בסוף, תשמע קולות של שואב אבק וצפירת רכבת?", שאלה והחיוך שהיה
על שפתייה גרם לי להאמין שהנה בא תורי.
"לא... ", גימגתי במבוכת מה, "אבל... מה איתי?"
"אתך... המממ... ", הביטה בי במבט רציני, "לא זכור לי שאני הבטחתי לעשות לך
טובה"
במחי שנייה הפכתי מאוהב לאויב. הבנתי כי נפלתי בפח חרמנית ערמומית מלאת זדון.
"טוב, צודקת", מילמלתי. "האמת שלא הבטחת", לא ידעתי את נפשי מרוב כלימה, בושה
והמון חרמנות, מה שבטוח זה שלא יכולתי לרדת במצב החרמנות הויזואלית שלי אל
החברים בדשא.
התיישבתי לידה, מביט בה בסקרנות. מנסה להבין את מה שקרה ביננו בפרק הזמן
המופלא שעבר.
היא הניחה יד ענוגה על כתפי, סובבה את פניה אלי וחייכה, הפעם חיוך רך מלא
רגש.
"תודה", אמרה לי, "עשית לי טובה ואני חייבת לך, אבל זה יקרה אחרי שתפנים את
השיעור ותבין שאנחנו הנשים, זה לא זיון חפוז ומקרי, לא בנויות להטרדה מינית
ולזלזול בנוסח "נעשה לך טובה". אנחנו לא פחות מכם הגברים ואנחנו נהנות הרבה
יותר מאשר אתם, בתנאי שתכירו אותנו באמת".
ההרצאה היתה מעניינת, למרות שבמצבי העגום חשבתי על דברים אחרים באותו רגע.
"תתקשר מחר ונדבר", אמרה לי ברכות, "בינתיים תפנים את השיעור, אל תעשה חזרות
עם אף אחת, השיעור הבא יהיה יותר מעניין, מבטיחה", היא הסתובבה מפנה לעברי
ישבן מחוטב להפליא שגרם להרבה מחשבות חטא והרהורי עשה ואל תעשה, בראשי
המבולבל.
נפרדתי ממנה בנשיקה על לחיה. היא הסתובבה על צידה ונרדמה עוד בטרם סגרתי את
הדלת.
למחרת, התקשרתי וקבענו. על מה שקרה בשיעור השני אני לא יכול לספר בפומבי בלי
שתביאו לי קודם אישור מההורים שמותר לכם להקשיב.
במהלך השנים בתחום הנשים, התברר לי כי זה היה אחד השיעורים החשובים שקיבלתי
בימי חיי, זה תרם לי המון גם בתחום הכתיבה והקולנוע, וכמובן בחיי היום יום
והלילה.
ממליץ בחום לנסות בבית ואפילו להכניס את השיעור הזה למערכת החינוך הלקויה של
משרד החינוך.
אם אנחנו במקום האחרון בחינוך, לפחות בסקס נתפוס מקום טוב באמצע.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.