אני שוטפת את הכלים המלוכלכים של הילדים מארוחת הצהריים בכיור,
וצורבות לי הידיים. מרחוק אני שומעת את הילדים פותחים את הדלת
לעולם הדמיון. "אני האבא, ואת האמא. הוא התינוק" וטוב להם ככה
בתוך המשפחה החדשה שהקימו זה עם זה.
הסבון צורב לי את העור, הצלחות הופכות נקיות מרגע לרגע.
אני לבד במטבח של הגן, חושבת על הצלחות הנקיות, וכמה שחשוב שהן
יהיו נקיות בשביל הילדים. אח"כ אני חושבת על העור שלי, שצורב,
ועל כמה שהוא לא צורב מספיק, שאני צריכה אותו צורב יותר, כואב
יותר, מורגש יותר, מוחצן יותר. אני צריכה נוכחות של צריבה, ולא
רק בתוכי.
כשאגיע הבייתה, אמצא דרך לעשותו לצורב יותר. בערב יהיה לי כתם
אדום וצורב, אך קשה יהיה להבחין במיקומו המדוייק. לרגע, ידמה
שהוא מצוי על זרועי, ולרגע אחר, חדי העין יוכלו להבין בו בין
רקמות נפשי המאפוריות.
ופתאום בלילה הזה אני זוכרת. זוכרת את הצלחות ההן, אלו שהיו כה
מלוכלכות ותחת ידיי הפכו נקיות.
זוכרת קריאות נרגשות של ילדים, זוכרת ידיים צורבות פחות תחת
הכיור וצורבות יותר תחת החומצה ששפכתי על זורעי בבית.
זוכרת שתיקה במטבח בגן. ואותי עומדת, רק כדי לא ליפול.
אני שוטפת את הכלים המלוכלכים. הכלים הופכים נקיים. אני נשארת
מלוכלכת. |