ירושלים
2002

אני אוהבת את האלסטיות של התנועות שלך.
את ההליכה שלך.
את העיניים,  את החיוך, את חוש ההומור,
את הציניות המרושעת.
אני אוהבת את הניקיון שלך, ואת הריח שלך,
לפני וגם אחרי האפטר-שייב שלך.
אתה אדיוט.

ואני חושבת עלייך, ביום, כשאין לי זמן.
וגם לך בעצם,
אין רגע אחד בשבילי.
השיער שלך מרגיש כמו פלומה עדינה
והיד שלך כמו פינוק נדיר
כשהיא מלטפת לי את הגב
אי שם בשלוש
לפנות בוקר.
אתה אדיוט.

אתה מחבק טוב מכל אדם בעולם.
אני רטובה כשאתה שנון.
נחנקת כשאתה מבחין בי.
מחודד וחריף
אתה מושך אותי
מעבר לחושי
מעבר לעולם הזה.
אתה אדיוט.

אתה שואל:
"הי, רגע, דווקא אני האדיוט?"
כן! אתה לא מרגיש ולא רואה,
בעצם אתה לא מקשיב,
ודי אטום לזה.
ועצמאי מזה.
בגלל זה,
ורק בגלל זה -
אתה אדיוט.