בחלונות ממעל נדלקים אורות, מרצדים באושר לקולות שירה
מצטלצלים. בהלכי ברחוב תחתם, אני נעצרת להאזין, לספוג אל תוכי
את הנהרה.
בביתי שלי האורות כבים.
הדממה מביטה בי בעיניים מוכרות.
נשמתי מתכווצת. עייפה אני, תשושה וכאובה ולבי כבד עליי, ואין
שואל לשלומי. ומחלוני ניבטים נרות... להבות מרצדות כעיניהם של
פעוטות, בורקות בסקרנות.
איה צל-צלה, דמותה, מגע ידיים אוהבות ללא תנאי? ניבטים אליי
מזגוגית החלון.
עייפה כל-כך.
בודדה כל-כך.
ריקה כולי, פצועה, עורגת לדבר שלא היה לי מעולם.
חג כיום חול, שבת כיום בריאה - יום יום זהה לקודמו.
ביום מן הימים, בית יהא לי.
נרות יבערו בו, שירים יושרו, אושר ישכון בו.
ביום מן הימים, בת תהא לי.
אשאל לשלומה, אכרוך זרועותיי סביבה.
עתה תופר שנתי מפני דמעות, עד אותו יום ממש.