הזמן חולף לו,
כמעט עשרים שנה.
הכל שונה כעת,
לא לטובה.
כל שנראה בטוח
תפס פתאום תנודה,
כמו איזה מזח צף בסערה.

ובסיפור הזה,
אתה האיש הרע.
ואין כאן רוך,
אין כל חמלה.
החרב אז נשלפת,
בלהב משונן,
אתה חשוף כעת
ולא מוגן.

אם היית אז יודע,
אם היית אז מקשיב, אולי.
לא רצית כלל לדעת,
לא הסכמת לוותר
ולראות את האחר,
שהיה שם בשבילך.

הכל רוסק כאן
והבדידות קרה.
כל שהיה מובן
כבר לא נתפס.
והכאב צורב,
רוצה לפרוק דמעה,
אך משהו חלש לוחש,
עדיין לא, אל תיכנע.

פזמון:
אתה לבד ואין כבר איש.
אתה אוטם ולא מרגיש.
אתה מגן על עצמך,
כשהאדמה רועדת מתחתיך.
ואין את מי להאשים.
אתה מתחיל כבר להפנים.
אתה עומד על קצה הצוק,
כשהאדמה רועדת מתחתיך.