כך זה מתחיל. מועדון או פאב כלשהו.
"נעמה? נעים מאוד. מת על הציפורניים שלך."
היא סוקרת את ציפורניה במבט מהורהר. הן ארוכות, מטופחות,
צבועות בסגול.
הם לא מאלו שרוקדים, וזו כבר נקודת התחלה טובה. יש ביניהם,
לכאורה, משהו משותף.
לוגמים יין על הבר. משוחחים. מסתבר שהיא מוסיקאית והוא חובב
נלהב. נעמה מנגנת בכינור בתזמורת עירונית כלשהי.
"אני לא אוהב ללכת לקונצרטים," הוא אומר.
היא שואלת "למה?".
הוא חושב לרגע ועונה: "בשביל מה? אני נהנה יותר לשמוע מוסיקה
מדיסק. באולם הקונצרטים האיכות אולי יותר טובה, אבל הקהל מעצבן
אותי. תמיד תשב לידי איזו גברת מהודרת שתעלעל בתכניה במהלך
הקונצרט וזה מוציא אותי מהריכוז. שלא לדבר על המשתעלים
למיניהם."
"אז מה אתה רוצה?" היא שואלת.
"את יודעת מה? אחרי שנהפוך לנאהבים אבוא אליך יום אחד ותנגני
למעני. רסיטל. סולו."
נעמה נוטלת את כוס היין ביד אחת ומניחה את כף ידה השנייה על
שלו. הוא חש בחום גופה המועבר אליו. "מה תרצה שאנגן? עזוב רגע
את הנאהבים. מה אתה רץ."
היא מחייכת, לוגמת מהכוס המתרוקנת.
הברמן מביט בהם בציפייה.
"אני לא רץ לשום מקום," הוא אומר. "תנגני לי איזה קפריס של
פגניני? או שאני מגזים בדרישות שלי." היא מרימה את כף ידה
ממנו, באיטיות, מביטה שוב בציפורניה. עיניה ירוקות, צלולות.
"סוניאנדו, אתה יודע מה זה?"
לא, הוא לא יודע.
"מונח, או קטע מוסיקלי שמשמעותו 'כמו חלום'. זה מה שאני אנגן
למענך, אם יתחשק לי."
הוא מושך את ידה חזרה אליו, משלב את אצבעותיו בשלה.  
אומר: "כן, כמו חלום. ואולי אני רק חולם ואת לא יותר מסתם
חלום. אפשר ללוות אותך הביתה?"
"כן, בוודאי. בוא ניסע."
הוא מתרומם לקום ממושבו.
"תמתין שנייה, אני הולכת לשירותים."  
בדרך הם מחליפים מבטים חטופים, מהוססים, של שני אנשים זרים
שכרגע נפגשו, והתוהים, אולי, מה בעצם אנחנו עושים כאן, ביחד.
ולפני הפרידה: "אפשר להיות אתך בקשר?" הוא שואל.
והיא: "תשמע, ממש כיף לי להיות לבד, אבל יכול להיות שלך יש
משהו שאני צריכה."
ואין לו מספיק זמן על מנת להבין בדיוק למה התכוונה, והוא חושב
ששמע פעם את המשפט הזה באיזה שיר, אבל הוא לא בטוח.
היא משאירה לו מספר טלפון ואחרי כמה ימים הוא מתקשר אליה.
"היי, זה אני. תראי, אני בודד היום."
היא צוחקת.
"מה את צוחקת?"
"טוב," היא אומרת, "דבר, שוט, נראה מה יצא מזה."
המילים מוכנות, כמובן: "תראי, אם אני ממשיך לדבר אתך עוד קצת,
אני ארצה לבוא לראות אותך. וכשאראה אותך אני כנראה ארצה לחבק
אותך. ואחרי שאחבק אותך אני ארצה לשכב אתך. כל זה ידוע מראש.
אז מה את אומרת? שנמשיך?"
והיא שותקת לרגע ארוך שלאחריו היא אומרת: "אתה יודע מה? נסה
לתפוס אותי בלילה. אתה יודע איפה. סוניאנדו... צ'או בייבי."
ובלילה הם נפגשים. נמצאים יחד במרתף ואולי זו עליית גג. המקום
נראה לו כמו מבוך. המעברים בין אגף לאגף הם צרים למדי. הם
צועדים שם, כפופים, ובשלב מסוים מגיעים לנקודה שממנה אי-אפשר
להתקדם, היות שהפתח שלפניהם צר מדי, ורק בזחילה אפשר להתקדם
הלאה.
הוא חושב לוותר על ההמשך. אבל נעמה מחליטה שהיא עוברת בכל זאת.

נשכבת על גבה, מחדירה את ראשה פנימה לתוך הפתח. רגליה פונות
לעברו. במהלך התקדמותה שמלתה מופשלת עד לבטנה, רגליה נחשפות עד
לערוותה החשופה. עיניו פעורות למראה. נדמה לו שהכוס שלה מחייך
אליו.
הוא נזכר באישה אחרת, שהכיר פעם, שאמרה לו שכשהיא גומרת היא
מרגישה כמו שהכוס שלה מחייך, והיא פוסעת לה 'מפורקת ומחוייכת',
כדבריה.
ועכשיו הוא עדיין בוהה קדימה.              
שומע אותה קוראת אליו: "על מה אתה מסתכל" והוא מסמיק.
היא עוברת ומצליחה להשתרבב פנימה לתוך אותו אגף, ואז הוא שומע
קולות של אנשים הנמצאים שם, בפנים. רוכן להציץ פנימה ורואה
אותה מוקפת בשלושה גברים האוחזים בכלי נשיפה. נדמה לו שאלו
חצוצרות אך התאורה קלושה מדי.
נעמה קוראת אליו: "יובל, אני פוחדת. תעזור לי"
הוא מנסה להשתרבב פנימה אך הפתח צר מדי עבורו.
צועק "נעמה, צאי משם, אני לא יכול לעזור לך."
והם עטים עליה, מכסים אותה בגופם. היא צורחת.
תחושת חוסר הישע מתסכלת אותו באופן שלא ייאמן.    
נעמה נגררת לאזור חשוך באגף והוא לא רואה אותה יותר. קולות
הבכי והיבבות שלה הם בלתי נסבלים.
והמחשבה על כך שהוא למעשה מפקיר אותה שם.
ואז הוא שומע אותה צועקת אליו "סוניאנדו, סוניאנדו."  
נעמה חוזרת מהשירותים. נוגעת בכתפו ביד חמימה.
"על מה אתה חושב, אתה נראה כל כך שקוע במשהו."
וכך זה נגמר