בדירה הזאת נדמה אור לא דולק. לפעמים מופיעה עששית חולפת, כמו
רוח רפאים מניעה אותה. וילונות מכסים על כל החלונות תמיד.
צלליות נראות נעות מאחוריהן, מהבהבות סיגריות, בורקות משקפיים.
אני ניסיתי לעשות חור בגג, לבדוק מה בבית קורה. הבאתי פטיש
אוויר כבד והתחלתי לקדוח. הוא קפץ ושבר לי את הלסת. ציפורים
עפות בתוך הבית הישן. מי מטפל בהן, מאכיל? כיצד הן חיות בלי
מרחבים, נדמים כחגות סחור-סחור כברחשים. מכות בכתלים. צווחות
צווחות ציפורים. לעיתים רועמת שם מוסיקה. אף אחר חצות. מוסיקה
של בלוז ונשמה, של בכי ורעדה, מתקלפת מהקירות וחודרת דרכן לבתי
השכנים הנדהמים חרדים, ולאוזנינו הילדים שנעים סביב הבית
ומחפשים אות של צל, של פנים. מישהי, צליינית בריטית, הגיעה עד
לבית והסתובבה סביבו שעות, ימים. אז נעלמה. שכחנו כמעט ממנה עד
שהצרחות של הרב שגר בקומת הקרקע החרידו את שלוותנו. חשבנו סתם
רצח ורצינו לישון, אבל הוא עוד צעק, וצרח, צרחות אימה,
ייסורים, צרחות של סבל בל יתואר. ממש. נחפזנו כולנו, גם
הילדים, וראינו את זו הצליינית פותחת רגליים עירומה כנגד הבית.
נוגעת בעצמה, מכילה אותו בתוכה. עושה איתו אהבה.

בלי חשמל, מים וגז שניתקנו לו אנו הילדים המשיך הבית את שגרת
חייו המוזרה. אמרנו לא אנשים גרים בו. משהו אחר.

הוא היה איש טוב, שראה במין דבר משפיל לנשים. הוא אהב אותן,
אהב אותן בכל ליבו. הוא סגד להן, ליפות, לחצופות, למשוגעות.
הוא היה מלווה להן כספים ומכבד אותן בדברי מאכל, מחלק איתן
סיגריות, מדבר איתן על ירח, אדמה וים. אבל הוא מעולם לא נגע.
נדהמות מדרכו זו החלו לקנטר אותו. מופיעות בפתח ביתו בלבוש
קצר, מחליפות בגדים עירומות מול עיניו בחדרו, מתקלחות ומבקשות
עזרה בסיבון הגב, בחפיפת הראש. רועד הוא היה עושה כל שהן
מצוות. אכול יופי ראה את כל גופן שנתנו לו לראות. הזין שלו היה
מתקשה כמו אבן בתחתוניו, וליבו היה מתהפך. עד שהן היו נעלמות.
אז היה פורש מזרן עמינח על רצפת הסלון הרחבה, סוגר חלונות
ודלתות, מחשיך את החדר, משקיט רעשים. ומזיין אותן חזק כמו סוס
פרא, כמו פר, כמו מורעב, כמו אדם הנואש לחמצן. הוא היה מזיין
אותן בדמיונו, גומר עשרות נשים של נשים מתקלסות, נאנח, ונרדם.

היה ישן כ-48 שעות. כולן שאלו מה זה קרה לפינקס הזקן. שכב
איתכן, הייתה אומרת ברטה הג'ינג'ית, הזקנה מהקומה הראשונה. הוא
זיין את כולכן. עכשיו הוא נח.