הרוח נשבה, סוחבת את העלים היבשים לאורך הדרך השוממת. נשימתה
הייתה היחידה שמילאה את הדממה הריקנית. אף קול חי לא נישמע
בסביבה.
במורד השביל הילך הלוחם, שתי חרבות מחודדות בידיו, שריון מרוט
נתלה ברפיון מכתפיו וצל העננים מאפיל על פניו. הוא התקדם על
דרך הדמים, לעבר יעודו, מוכן כל כולו לקראת הקרב האחרון. במרחק
רב חומק מבין צללי העצים הופיע האויב, יצור אופל חסר צורה
מוגדרת - היריב האחרון לפני השקט הסופי. הוא נראה כמו צל בודד
וחסר אישיות, חסר שיוך לעצם מסוים במרחב.
הלוחם מחה את הזיעה ממצחו ביד מלוכלכת וקרא לעבר הסכנה
המתקרבת.
"אני אומריון בן גולין לוחם האור. עשיתי את דרכי בביצות ובמדבר
כדי למצוא אותך."
כאילו בתגובה לקריאותיו של הלוחם בקע הד רועם מתוך העמק
"למצוא אותך."
"ברחת מפני, השתמשת בעורמתך כדי לשרוד, אבל כעת עליתי על
עקבותיך ולא אנוח עד אשר תושמד."
"עד אשר תושמד." ענה ההד מעתיק את קולו העבה של הלוחם.
"היום אשלים את משימתי ואפיץ את האור על פני האדמה. אתה הוא
השריד האחרון לחשכה."
"אתה הוא השריד האחרון לחשכה." חזר אחריו ההד בקול צלול.
הלוחם התקדם בביטחון, אך פתאום הצבע ברח מפניו ודחף עז קרא לו
לברוח משדה הקרב. למחזה שנגלה לפניו הוא לא היה מוכן. הצל
המתועב לבש דמות אדם - מבנה גופו, ידיו המחוספסות, ואפילו
עיניו העייפות ופיו המאיים היו כולם זהים בצורתם לאברי גופו של
הלוחם.
"זו רק אשליה, קסם עוצמתי של יצירי הרשע" אמר לעצמו הלוחם מזין
את עצמו באשליות כדי להימלט מחששותיו ואז כשהטרוף שולט בו הוא
הסתער.
התקפות קצרות ומהירות נשלחו לעבר היצור אבל הוא הדף את כולן.
אז ניסה הלוחם התקפות עוקבות, מכה צידית שמלווה בהתקפה נוספת
מהצד הנגדי. הצל חסם את ההתקפות בקור רוח והחל לתקוף בחזרה.
הוא התרכז בקרב צופה כל צעד של הלוחם, ובמיומנות דוחק את הלוחם
אחורה לעמדה נחותה. הלוחם מצידו נסך על הקרב את הקצב הרצוי
בשבילו, מכניס את המהלכים לתבנית קבועה, ואז בפתאומיות זינק
קדימה מכוון את חרבו אל ליבו האפל של השד. להפתעתו באותה שנייה
בדיוק הצל זינק אף הוא קדימה והלוחם פספס את מטרתו העיקרית, רק
פס אדום הופיע לאורך הכתף השחורה של הצל. הוא התנפל על הצל
במתקפה מחודשת, מנסה לנצל את היתרון מפציעתו של האויב. הוא פתח
בסדרה של התקפות, מכה בעוז והתלהבות. אך משהו השתבש, רעד מכאיב
עבר בידו הימנית בכל פעם שזו נעצרה על ידי המתכת המחושלת של
האויב. רק אז הוא הרגיש בטיפות הדם הזורמות מתחת לשריון שלו
דרך חתך דק שחצה את שרירי ידו.
משהו מוזר התרחש. הלוחם התקשה להאמין שהפציעה שלו אמיתית הוא
אפילו לא הבחין בתנועת היד שנשלחה לפגוע בו.
שני הלוחמים עצרו את הקרב ובחנו אחד את השני מחדש, בעקבותיהם
גם הרוחות פסקו והשרב נתלה באוויר. כששניהם עמדו חסרי תנועה
העמק הנטוש נראה כמו ציור ענק של אחרית הימים שמתפרש מאופק
לאופק.
"מי אתה"? שאג הלוחם בקול.
"מי אתה?" שאג בחזרה ההד בוקע מחלל האוויר.
"מה אתה"? קרא שוב הלוחם
"אתה." נישא ההד ברוח, נחלש בכל פעם שדיבר, כאילו שאמר את
דברו וכעת החליט להניח ללוחם להיות אחראי לגורלו.
השקט הגיע מכל כיוון סוגר על הלוחם. מיואש, הוא חתך את הדממה
בצרחה נוראית. אחריה נשתררה בעמק דממת מוות.
"אולי זו רק צלקת ישנה שנפתחה מעוצמת המאמץ האדיר" הוא ניסה
להרגיע את עצמו. הוא תקף שוב מאיץ את ההתקפות יותר ויותר, אך
ככל שהתקדם הקרב הוא הבין שהצל עולה עליו בכוחו וביכולותיו.
הוא הרגיש כמו בובה שהצל משחק בה כאוות נפשו. בדיוק כשהייאוש
איים להשתלט עליו הוא מצא את הפרצה האחת שלה הוא נזקק. הוא
הניף את החרב והנחית אותה בעצמה לעבר רגלו של הצל. הלהב פרץ
דרך ירכו של הצל וחשף את בשרו המדמם. הלוחם רץ קדימה מוכן
לסיים את הקרב הארור, אך כף רגלו לא החזיקה אותו והוא התמוטט
על האדמה. הוא החזיק את רגלו בכאב וצפה בדמו שלו זורם מתוך פצע
עמוק שנפער ברגלו.
"אולי אני צריך לנטוש את הקרב. אולי יש דרך אחרת. אני עלול
להפסיד." הוא החל מהרהר. "אבל זו בדיוק הסיבה שבגללה עלי
להשקיע את הכוחות האחרונים ולנצח. אחרי שהקרב יוכרע יהיה לי די
והותר זמן לחשוב."
במאמץ אחרון הוא נעמד על רגלו הפצוע וביצע מהלך שידע שיביא את
המוות עליו או על יריבו. ארבע חרבות הסתחררו באוויר בריקוד
מרהיב משנות כיוונים במהירות. שני להביו של הלוחם עטו על הטרף
שלהם במהירות והספיקו לחדור עמוק עמוק אל תוך ליבו של הצל.
הלוחם נשען לאחור, ניתק את מגעו מהמפלצת וכאב עז פרץ בליבו.
בין נשימותיו שנחלשו הוא לחש לעצמו:
"הכאב המבורך הזה הוא צערו של המנצח שאיבד את אחיו לנשק, אלו
הם הגעגועים ללוחמים הנאמנים שלחמו לצידי ונפלו בדרך למעמד
הזה. אני אקים גלעד אבן לזכרם והכל יבוא על מקומו בשלום."
העננים בשמיים נסחפו מעצמת הרוח וקרני השמש פיזרו את האבק
מאזור הקטל. כשהאור פגע בגופו של הצל הוא התפוגג וגופתו של
הלוחם נותרה בודדה בשדה הקרב.