בחלומותיי הטובים
אני נופל מהשמים בלי מצנח
כמו אבן.
האוויר הקר שורק באוזניי הקפואות
עיניי דומעות ממשב האוויר
בהתחלה, לא מורגש עד כמה שהאדמה הרחוקה הולכת ומתקרבת,
אבל ברור לי שהסוף מגיע.
אני מסתכל סביבי, מרחבים אדירים.
מחשבותיי צלולות, אני רגוע.
אני והשמים.
אני מטה את גופי ככה שאפול ישר על ראשי,
כמו קליע אני מוטס לכיוון הקרקע.
עוד מעט ואשתל במהירות מסחררת
באדמה.
אני פותח את עיניי בציפייה ומחייך.

בחלומותיי הרעים אני מתעורר,
מגלה שעוד יום אפור התחיל.
שוב לא ישנתי יותר מכמה שעות, שוב לבדי.
את נעלמת באופק הלבן, הפכת לחלום סהרורי,
מעונה מאלף מחשבות.
מאבק בלתי פוסק בכול שאני מכיר, בידוע מראש, בשעמום, בכישלון
עוד יום חדש התחיל.