הוא חושב מה יכתוב עכשיו. מה עוד נותר לספר. האם יש בכלל טעם
להוסיף על כל מה שנאמר. אולי לא היה ברור בדבריו, ועליהם יש
לפרט. או שמא היו דבריו נהירים מתחילתם וכל יתר המילים באו
במטרה לכפר על ההרגשה העגומה ששלושים וארבע שנותיו כונסו
בשמונה עמודים בלבד. שלושים וארבע שנים. המחשבה על גילו תמיד
היתה מלווה בתחושת החמצה. אולי היתה זו דווקא תחושת ההחמצה אשר
גרמה לו להמשיך לפעול, להמשיך להתאמץ, לנסות להתקדם, להתפתח.
אך הוא שלם עם העובדה שבחן כל דרך אפשרית שנקרתה בפניו ושאפילו
סלל ופיתח דרכים שעליהן איש אינו חשב. אין ספק שחווה תסכולים
בעבר - אם מן המהמורות ואם מן המכשולים - אך היה נחוש בדעתו
להתגבר, להתפייס, להשלים ולהמשיך הלאה. הלאה לאן. אף כעת, כאשר
הוא ניצב בדרך ללא מוצא, תלוי בנקודה אחת שממנה אין חזור, הוא
מקבל הכל בהבנה. מעולם לא כתב דבר, ולכן כשישב אתמול מול
הנייר, הרגיש עצמו זר ומנוכר. מעולם לא היה לו הצורך להשתמש
בשפת הסימנים, ואף לא מצא בו הדחף. שכן הוא לא היה מאלה
שממתינים לשעת-כושר, הוא היה פועל לפי שעה. מחליט ופועל. מעודו
לא טרח לנהל יומן שכן את עתות החרטה, ההיסוס,
הכוונה-הלא-ממומשת והפחד הוא ניצל לבנייה, ליזמה ומפעל. לשונו
היתה חריפה ותוססת, על-כן לא נזקק לשעות תרגול מול דף לבן
המחדד-קדקוד. חדקוד. ואילו כעת, החל מתלבט, ביתר שאת, מהו החטא
אשר בו מחטט: חטא שחובט מעט לעת, וממוטט מעת לעט. ממש עתה,
לראשונה בחייו, ועוד כל-מיני תיאורים מרשימים שאולי יוצרים
הזרה ואולי נועדים לחשמל את האווירה (בתוספת חריזה שלא קשורה),
הוא ניצב מול בעיה אותה לא ידע כיצד לפתור: האם עליו להציג את
עצמו, האם לספר מניין בא, מניין יש לשאוב את אותה השראה. בעודו
חוזר לאחור נזכר בכל סיפורי הילדות ומוחו המצומק חשב שאולי
כדאי לו לכתוב בסגנון של יוסיפוס פלאביוס: וידוי כואב של
התפכחות במסווה של התנצלות על חוסר הישע. שלושים וארבע שנים של
בזבוז. איזה ייאוש. במשך שלושים יום הוא ניסה, והוא ניסה במשך
שלושים יום. כל פתיחה, כל משפט, כל מילה נזרקו לפח. הוא לא ידע
כיצד או מדוע, אך הוא האמין שעליו לכתוב זאת ויהי מה. במהלך
אותם ימים נוראים הסתחררו עיניו למראה השורות הריקות על הדף -
שורות שרדפו אותו מידי לילה - אפו התחלחל לריחו של המחק וידו
רעדה בזעם בכל פעם שכשל במלאכתו הפשוטה. הוא תר לשווא אחר
נקודת-ההתחלה שממנה והלאה הכל יזרום. ידע הוא מעט שבמקום הזה
אין לא התחלה ולא סוף. אמנם הדברים המובאים עשויים להתפתח על
ציר מסוים, אך הללו עומדים בעינם. על-כן אין לנסות ולתאר אותם
מנקודת-מבט אנושית, שכן חייו הרגעיים של האדם מקנים זווית צרה
בלבד למתחולל, ותהליך תחימת אירועים לעולם ייכשל. (איזה
ייאוש.) לבסוף הגיע לידי החלטה, וטוב שכך, שמימד הזמן זניח
ושאין לתור אחר התיאור המדויק של השתלשלות האירועים. אך הוא כן
התאווה שדבריו יהדהדו, הוא מצא צורך לרתק את הקורא ואפילו
לזעזע אותו אם צריך. מחשבה זו ניחמה אותו, הוא הרגיש שתחושת
גדלות של השלמה ושל סיפוק מצפה לו אם וכאשר ישלים את סיפורו.
תחושה שתתעלה אפילו על מראה החיוך השובב של ילדיו בבגדיהם
הסחוטים לאחר שיטוט ברחובות יום-המים. מכאן הוא פתח בדבריו.
מהר מאוד התחוור לו שהפתיחה אינה השלב הקשה ביותר שעליו יש
להתגבר. אחיו הגדול לימד אותו שכל דבר בחיים מקביל לרכיבה על
אופניים: "פעם רכבת - תמיד תרכב", "לעולם יש להרים את הראש
כנגד כל הסכנות האורבות בסביבה", "כל ההתחלות קשות, ואחר-כך
הכל זורם ..." אז זהו שלא. ולמה כל דבר בחיים צריך להתחיל
במילים גדולות ומכלילות שכאלה. דברים אינם "זורמים" מאליהם
וסיפור טוב לא כותב את עצמו. שלושים ימים שקד והרהר על כל
הרגעים הטובים והרעים, האהובים והשנואים, מלאי-התקוות
ונחולי-האכזבות, השמחים והעצובים ועל כל יתר ההפכים שמאזנים את
חיינו לכאן ולכאן. הוא הפך בכל, ואמר בלב שלם שאינו מתחרט על
אף רגע. אכן ליוותה את חייו הקצרים תחושת-כיוון עד כדי
להכעיס - מהתקופה בה היה קפטן של נבחרת הכדורסל (המעאפנה),
דרך הפיקוד והקצונה (המטופשים) של הצבא, ההתנדבות (המתנשאת)
למען אנשים קשיי-יום, הקריירה המזהירה (והעכורה) וכמובן שני
הילדים (המעצבנים) שנתנו לו נחת - הוא תמיד שמח בחלקו וטען שלא
היה יכול לדמיין את חייו אחרת. ואילו כעת אפפה אותו תחושה
קודרת, תחושה זרה שניבאה רעות. הוא חשש שאם לא יעלה בידו
להשלים את החיבור, חייו כמו לא היו מעולם. כן, ממש כאן בין
הבלחה אחת לאחרת, הוא התחיל לראות את ערכו האמיתי של חייו.
מושגים כגון: "משמעות", "קיום" ו"ערך" התערבבו זה בזה עד כי לא
ידע להבדיל ביניהם. הוא החליט לעצור את ניסיון הכתיבה ולחשוב
על הדברים מחדש. היכן באמת התחיל הכל. מדוע בעצם יש לרדוף אחר
אותה נקודת-התחלה. האם אותה נקודה נעלמת תספק את הבסיס להבנה?
ומה אם אין התחלה. מה אם יש רק סיפור. התחבטות והטחבתוט. . .
" התחבטות! זהו זה. כאן היסוד להכל." הבין סוף-סוף וגמר אומר
לפתוח את דבריו באופן שישקף נקישות מציקות של חבטות כדור
פינג-פונג, רק שגם את הדוגמא הנדושה ה זו לא הצליח להגות
ממוחו היבש. הרי מיטב הספרות דנה באי-הוודאות: על מה שישנו
ובאחת איננו. אותו אזור-דמדומים שאין לאחוז בו אך גם אין
להרפות ממנו. הרי מהי הרומנטיקה אם לא תבניות ודפוסים המשדרים
חוסר-וודאות, בלבול ותהייה. מהו ג'רי סיינפלד אם לא
שיחות-בטלות-על-שום-דבר-למען-השיח-עצמו. אך האם על אי-הוודאות
להיות מובנת או מתעתעת. האם עליה לחשוף את הקלפים כבר בתחילה
או שמא נועדה היא להסיח את הדעת. כך הרהר בראשו מבלי לדעת
שהרהוריו אלה הם שיובילוהו לפח. אולם, הבין, מתוך חוסר-הוודאות
מגיח מקום לפרשנות. לכן חשוב לדאוג שהקצוות יהיו סגורים, אחרת
יטעו להאמין שהעולם נברא בשישה ימים. אך סיפור, לא משנה כמה
קצר, צריך להיות מסופר.
מכאן הוא כתב. וככל שהרבה לכתוב כן גאתה בו תחושת הייעוד: כמו
כל חייו וכל מהותו התכווננו לרגע הזה. הוא תהה אם זו התחושה
אשר כונתה מוזה בידי העתיקים, ובאותה נשימה חדרה לראשו
המחשבה שוודאי כך מרגיש מתנקש לפני רצח פוליטי. הוא כתב וכתב
והרגיש סוף-סוף שהוא אכן אדון לעצמו. הוא ידע שלא ייתן לדבר
לעמוד בינו לבין השלמת החיבור. הוא ידע שעכשיו זה הזמן. הוא
כתב וכתב. כל מי שהבחין בו ידע כי דבר לא יעצור בו ממלאכתו.
ככל שהרבה במפעלו והעלה על הכתב את הסיפור, דומה היה שסיומו
הולך ומתרחק: מחשבות על הקשרים, תהיות על לבטים, דימויים על
הקבלות, והרשימה הלכה והתארכה. כאחד שמכיר אותו מקרוב שמחתי
בשבילו, אך גם ריחמתי עליו. כעבור שלושה שבועות של כתיבה
קדחתנית - שבועות בהן מיעט לאכול, לישון ולצפות בעיניי ילדיו -
דמם. לא אזלו לא הדיו ולא הנייר. כי אם היו אלה אותם הלבטים
ואותן התהיות, אותם ההקשרים ואותן המחשבות שנעלמו כלא היו.
פשוט פוף. פוף זו מילה נהדרת, אך אין להשתמש בה יתר על המידה
כי אז היא תאבד מעוצמתה. לראשונה מאז החל לכתוב, ולראשונה
בחייו, הוא חש את הקרקע נשמטת תחת רגליו. לא היתה זו שקיעת
מוחו הקודח אשר תקפה אותו חרדה, והוא לא איבד את צלילות דעתו.
הבעתה שאחזה בו אם-כן נבעה מן האפשרות שייתכן ולא יצליח להשלים
את חיבורו. משהו השתנה כי לפתע חש צלול וחד כמו שלא חש מעולם,
הכל התבהר בבת-אחת. שלושים וארבע שנים היו כלא-היו. האם יש
בכלל טעם להמשיך לכתוב, האם יש בכלל טעם להמשיך, האם יש בכלל
טעם... האם יש בכלל? מה ייצא מכל זה? טירוף, טירוף צרוף. כל
המילים הללו חסרות תועלת והן לא ישרתו אדם. הוא הבין שהוא אינו
יותר מדמות בדיונית. הוא השלים עם כך שמותו שלו יפרוץ את מחסום
הכתיבה שלי ועל-כן פעולה זו בלתי נמנעת. ועכשיו... עכשיו אני
יודע מה לכתוב. | 