מבצרי לבי הדומעים.
נשיותי הפגועה, זכרך הפגום.
פיסות ממך רקומות על עורי, מסרבות להיפרם, להינתק מתוכי.
צומחת בתוך עצמי, משילה את קליפתך המזויפת והמפוחדת.
עדותך תשהה בתוכי לנצח, אך אתה תיעלם לאט מתוך גופי.
אנשים חולפים על פניי, מביטים אל תוך ארובות עיניי האפלות,
רואים את ערית מערומיי -
אני חפה מכל מסכה.
מעולם לא נטשתי אותך.
בסוף בריחתי מצאתי עצמי פוסעת בשבילים שהובילו אל ביתי שבו
שהית בזמן המוגבל והתחום.

אהבתי אליך גברה.
אהבתך לפחד גברה עליך.