New Stage - Go To Main Page


נכנסת הביתה. סוגרת את הדלת ונושמת עמוקות. יום ארוך... בליל
של פרצופים, שמות, אנשים... כולם כמו היו מתערבבים זה בזה,
נמהלים לכדי פקעת אנושית בלתי אפשרית.
בחוץ, הגשם והשמש מחוללים יחדיו את המחול הבלתי אפשרי,מוכיחים
שוב לאדם כי הם יכולים את מה שהוא אינו יכול ולא יוכל
לעולם...
היא פותחת חריץ קטן בחלון, מניחה לטיפת גשם להזדחל פנימה,אוספת
את הטיפה בקצה אצבעה וטועמת אותה בלשונה. טעם של טוהר.כזה,
שהעולם טרם חבט בו, ולא יחבוט.
העננים מתפזרים לאט וחושפים את השמש ההריונית שבמרכז השמיים.
היא פותחת את החלונות ומקשיבה לפעמוני הגשם המצטלצלים בשאון של
שמחה, עושים אהבה פראית עם הרוח הסוררת. מתנדנדים אנה ואנה כמו
אישה משולחת רסן  הרוכבת על מאהבה.
היא נאנחת קלות,מוזגת לעצמה כוס יין אדום מתוק, כזה השמור
לאירועים קונבנציונאליים יותר, משפחתיים וסולידיים, מכינה
לעצמה אמבט קצף ריחני.
מדליקה נר ולוגמת מן השיכר האדום.
בלוטות הטעם כמו מסתחררות לרגע מהעוצמה המעט זרה, והיא נזכרת
שלא הביאה דבר אוכל אל פיה כמעט יממה.
נזכרת במאורעות הימים האחרונים ומטלטלת את ראשה, כמו הייתה
מבקשת למחוק הכל מתודעתה.
מוצפת בגלי כאב משסים, היא נכנסת אל האמבט החמים, המעלה אדים
וקצף ריחני. טובלת את גופה פנימה, מניחה לעצמה לצוף. ראש, גב,
כתפיים, צוואר, תודעה, נפש, הווייה.
המוזיקה מלבה זכרונות ילדות. השפה החמה, הזרה, העשירה והקולחת
,הלא מובנת, עוטפת אותה בגלים של חמימות.
רפויה ומפוייסת, לוגמת עוד קצת יין, היא עוקבת אחר בועות הקצף
הרכות, בטיילן על גופה, אוספת מעט מהקצף באצבעותיה ומביטה באור
הנשבר בו, יוצר אינסוף זהרורי אור וכתמים צבעוניים,
מרצדים.כמעט צוהלים, בהלתכדם שוב ושוב לכדי בועה אחת.
לוקחת מעט סבון נוזלי בידיה  ומניחה לו לזלוג על פני גופה.
ירכיה פשוקות קמעה, עוקבת במבטה אחר שיירי הסבון הסגלגל
הנוזלים אל עבר ירכיה, חוצים לא חוצים את מבושיה, נפגשים עם
המים ושם מתפוגגים. היא שולחת אצבע יחידה אל פנים הירך, העור
כמו מצטמרר מאליו. הירכיים כמו מאליהן נסגרות על האצבע. העור
החשוף, הרעב, נענה לאצבעותיה.
לרגע תיענה לרעבונם של עורה ובשרה ומייד תנחית את צליפות הברז,
קילוח חד על עורה, שוטפת היטב את הסבון מגופה, מברישה את עורה
בסבון ליפה עד שיאדים כולו, ויוצאת מן האמבט כשמגבת גדולה
כרוכה אל גופה, מתעלמת מקריאותיו..

היום נוטה לערוב והשמש צוללת לאט אל הים. היא מושכת את הספר
מהשידה ושוקעת בו.
המילים מלטפות את נפשה. היא עורגת אל המקסם ההוא, הנושן, של
ארץ שנראית מכאן כה זרה, אך בהווייתה חשה מוכרת. אל מגוון
הצלילים, הנינוחות והטעמים העוטפים אותה ומרגישים לה, הו, כמה
תמוה, כמו בית...
האדם חרץ את גורלו עם האל- בדידותו. ומאז רק האדם נלחם בעצמו
ובאל הנעלם באותה בדידות יחידה, אפרורית, היכולת להיות
אינדיווידואל.
כאשר כל הפרטים הקטנים, אהבה, שינאה, חום, קור, הבנה, אמון,
כאב, תקווה, ייאוש, - זהים. אותה שפה, אותן תחושות משותפים
לכל.
אך האדם, ברצונו להיוולד מחדש, טועה שוב ושוב במחשבה כי יש
ביכולתו ליצור יש מאין. זכות השמורה רק לאל.
היהירות האנושית, או שמא הטיפשות, העיוורון היוצרים מחדל,
ושלוות המעט המדומה איננה אלא בהשלמה עם היש, ובעיקר עם האין.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 7/6/08 22:39
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נוגה פרנקפורט

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה