"יום יום כשאת עוברת כאן בתשע
אנו לך שורקים מהסולם
ותאמיני לנו - זהו פשע
שאת לא עוצרת מעולם
כשאת לובשת את השמלה האדומה
אז בבניין לפתע צומחת עוד קומה
ולו ידעו הפיגומים לשיר
כי אז שמעו אותם בכל העיר
את אולי קטנה
אבל כתפנו איתנה
וכל חיוך שלך אצלנו חג..."
-"יואל? מה אתה צועק שמה? תנמיך את המוזיקה, עשית לי חור
בראש!"
-"בסדר, הנה אני מנמיך...אוח..שום שמייח אי אפשר לעשות פה
בבית, משהו נורא, מזל שיש לנו מרפסת, לראות קצת שמח בחוץ..."
כל פעם שעוברת לי המחשבה הזו בראש אני נמלא עצב, רשמית- אני
זקן. חיי החברה מדלדלים מיום ליום, הילדים עסוקים עד מעל לראש,
ואני ותקווה'לה מתחרים מי משגע למי יותר את השכל.
כמו זקן טיפוסי, את היום אני מעביר בישיבה במרפסת וצפייה בחיים
שלא שלי. זה באמת נשמע עצוב, אבל האמת היא שברחוב שפינוזה, בו
אני גר, מתרחשים המון סיפורים, גם מוכרים, וגם כאלה שנגלים רק
לעיניי המתבונן. סיפורי בגידות, ריבים ששומעים מהחלונות,
סיפורים מצחיקים ועצובים, אבל הסיפור הכי יפה שאני זוכר, היה
סיפור אהבה מיוחד, של תלמידת תיכון שגרה ברחוב ליד ופועל בניין
שבנה את בית מס' 16.
"זה התחיל אהה.. המממ... כשאיטה צוקרמן נפטרה..."
-"מה אתה מקשקש שם על איטה צוקרמן?"
-"שום דבר! מה יש?"
-"לא אהבתי אותה בכלל. כלפטע כזו לא הכרתי, יותר מיפה גרוסקר.
תמיד הייתה דוחפת את האף לעניינים של אחרים."
-"טוב תקווה'לה, דיי לבלבל במוח, זה לא מעניין אותי!"
-"נו בטח, גם אתה כל היום בחיים של אחרים!"
-"תקווה'לה, נו, רק קצת שקט, מה ביקשתי כבר?"
אז כמו שהתחלתי לספר, איטה צוקרמן נפטרה והשאירה בית גדול וחצר
גדולה, אבל הקבלן שקנה את הקרקע, מנחם גליק בע"מ, העדיף להרוס
הכל ולבנות בית דירות. זה מביא יותר כסף. ובימים של היום זה
כבר לא כמו פעם, כשהיינו צעירים וחזקים ובשביל כמה גרושים
היינו עובדים בכל מיני עבודות, וגם בבניין. עכשיו הצעירים
הישראלים מקסימום משרטטים או מעצבים מבפנים. את העבודה השחורה
עושים פועלים...איך נאמר, בני דודים.
"איטה נפטרה הממ..בסתיו בערך, כך שעד שהקבלן קנה את האדמה..."
-"היא נפטרה בראש השנה, אני זוכרת!"
-"איך את זוכרת כל שטות כזו, אבל מבשלת עדיין עם הספר שלך
פתוח?"
-"נו איך אפשר לשכוח כזה דבר, אני חושבת איך באותו יום היה
מתאים המשפט: ובשלישי - פעמיים כי טוב!"
-"תקווה'לה, מזלך שלא נשארו מספיק אנשים בחיים לדבר ככה עלייך,
עכשיו עזבי אותי בשקט!"
כמו שאמרתי, הקבלן קנה את האדמה בסביבות נובמבר, והבנייה
התחילה בסביבות מרץ, ממש לפני פסח.
כל המיידעלעך כבר התחילו להתלבש ככה, ב"חסכנות", וכל פעם שהיו
עוברות ליד בית מס' 16, היו זוכות לקולות של וילדע חייעס.
בתגובה היו צוחקות ומנפנפות לשלום, ושולחות מידי פעם נשיקה
לאוויר שהייתה גורמת לעוד כמה נהימות נוספות.
"אחח.. והייתה מיידעלע אחת..."
-"נו מה יהיה איתך? גם בגיל הזה, כל היום חושב על שיקסעס?
במקום לעזור לי קצת בבית, מסתכל על ילדות- יכולות להיות הנכדות
שלך!"
-"נו על מי אני אסתכל תקווה'לה, עלייך? תפסיקי לבלבל במוח
כבר."
והייתה מיידעלע אחת, שגם הייתה מתלבשת קצת יותר צנוע, ולא
הייתה שולחת נשיקות, גם לא מנופפת לשלום ולא צוחקת. כל הדרך
הייתה קוברת את ראשה באדמה ונותנת לנביחות לעבור מעליה. היו לה
לחיים סמוקות, על רקע עור לבן, ועיניים חומות גדולות כמו של
כלב קטן. מי שראה אותה כך סתם, לא מצא בה משהו מיוחד, אבל מי
שהתבונן בה, יכול היה לראות כמה היא יפה.
על אף שהייתה שונה וצנועה, התייחסו אליה באותה צורה כמו לכל
אחת שעברה, ולא חסכו ממנה הערות, מלבד בחור אחד, פועל צעיר כבן
19, שכשהייתה עוברת, היה מביט בה בעיניים נוצצות.
כך כל יום בדרך לביה"ס, היא הייתה עוברת והם היו צועקים לה,
כשהיא משפילה מבט.
אך יום אחד אירע שינוי. בשעה 8:15, כמו תמיד, המיידעלע הקטנה
עברה על יד רחוב שפינוזה 16, הקולות כבר עלו בפי הפועלים, אבל
הפעם היא לא השפילה מבט. היא זקפה ראש, ואת עיניי הכלבלב שלה
תקעה באחד הפועלים. ככה, כל זמן שחצתה את אזור אתר הבנייה היא
הסתכלה בו, והוא שלא ידע איפה לקבור את פניו, מאותו היום,
החליט שהיא מוצאת חן בעיניו.
כבר ביום שלמחרת לא ליוו אותה אותן הקריאות של אתמול. הן
התחלפו בקריאות "בוקר טוב", וכשנתקלו עיניה בעיניי אותו פועל
ששבתה יום לפני, הוא חייך אליה, וקד קידה.
הדבר אומנם עורר תשומת לב גדולה, אבל את עיניה תפס נער צעיר
וביישן שבהה בה בחולמניות בעיניו הירוקות, וכשראה שגם היא
מסתכלת עליו, חייך חיוך נבוך, קבר את פניו באדמה, הציץ שוב
לראות אם מבטה סר ממנו, וכשגילה שלא, המשיך לחייך והסתובב.
ובמקביל לסיבובו, ועם כל צעד מהיר שלו, הרגישה פתאום המיידעלע
את הלב שלה פועם מהר משזכרה אי פעם. לכשגילתה זאת, האדימה קצת
יותר מהרגיל והחישה את צעדיה עד שאתר הבנייה יצא מתחומי
ראייתה.
ומאז כל יום מתרחש אותו הסיפור. המיידעלע עוברת, הפועלים
מברכים אותה לשלום, והיא ואותו עלם ביישן, מחליפים מבטים מלאי
משמעות ורגש - שנבנה לאט לאט.
עייני הכלבלב החומות שלה מספרות לו שכל בוקר היא נהנית
להתעורר במחשבה שבדרך לביה"ס תראה אותו, ועיניו הירוקות
הנוצצות היו מספרות לה שרק לרגע הזה חיכה עוד מאתמול כשסיימה
לחצות את המתחם.
יום אחד כשעברה על יד האתר, פנה אליה אותו פועל שנשאה חן
בעיניו, בזמן שהיא תרה בעיניה את עיניי העלם המבויש.
"את מחפשת משהו?"
-"לא" ענתה בבהלה, הסמיקה מיד ומיהרה ללכת.
-"חכי רגע!" קרא לה והיא האטה מעט. "איך קוראים לך?" שאל
בחיוך. אך היא לא ענתה ורק המשיכה ללכת מהר.
ביום שלמחרת, ניגש אליה שוב אותו פועל ששבתה, ואמר לה "למה את
לא מגלה לי איך קוראים לך?"
-"אני לא מדברת עם זרים". ענתה וחצתה במהירות.
-"לי קוראים אללה." אמר לה, מלווה אותה.
-"שם יפה. הורים ממש צנועים יש לך, מה?" ענתה לו, וכשאמרה זאת,
נעצר. כמה פועלים צחקו מסביב והוא השתיק אותם במבט. כשהסתובב
וראה אותה הולכת, הוא רק חייך, והבין שהיא באמת לא כמו שאר
הבנות שראה.
למחרת המיידעלע הקדימה והגיעה ב8:00, השעה בה כל הפועלים היו
מכינים קפה מאחורי הבניין, כך שלא קיבלו את פניה כרגיל. אומנם
אותו עלם מבויש כן היה שם, וכשנתקלו עיניו בעיניה, הוא רץ אליה
לפתע ואמר לה "בוקר טוב" באומץ שהוא עצמו לא הכיר בו. לראשונה
שמעה את קולו, והיה לה נעים.
-"בוקר טוב" החזירה לו, והרגישה את לחייה מאדימות אט אט.
-"תגידי, אפשר לשאול איך קוראים לך?"
-"כדי שתספר לחבר שלך, אללה?" החמיצה פנים.
-"לא, כדי שכל יום שאני אראה אותך, הלב שלי לא יגיד - הינה שוב
הנערה היפה ביותר שפגשתי, אלא את השם שלך."
עכשיו היא לא סתם הסמיקה, אלא בערה.
-"אז איך קוראים לך?"
-"תמר."
-"זה שם יפה. אני אוהב תמרים. אמא שלי מכינה מהם ממרח שאנחנו
מוכרים וכל הכפר שלנו קונה."
-"ואיך קוראים לך?"
-"לי קוראים סמי, קיצור של סמואל."
-"אני חושבת שאני אקרא לך שמואל. בשפה המקורית של התנ"ך הוגים
אותו כך."
-"את יכולה לקרוא לי איך שאת רוצה." הוא אמר בחיוך, ועד שהתמתן
לה קצת הצבע בלחיים, הוא התחזק שוב.
"טוב אני צריכה ללכת..." היא אמרה והתחילה להתרחק.
-"שיהיה לך יום נפלא, תמר" הוא קרא ונופף לשלום.
-"יום נפלא שמואל!" היא קראה לו בחזרה, הסתובבה וחייכה לעצמה.
יום לאחר מכן, כשעברה ליד אתר הבנייה, שוב ב8:15 ראה אותה אללה
וקרא "בוקר טוב לילדה בלי השם!"
-"בוקר טוב אללה" היא ענתה בשעמום, אך כשראתה את סמי, אורו
עיניה והיא קראה לו "בוקר טוב שמואל!" ונופפה לשלום עם חיוך.
הוא חייך חזרה ונופף, ואללה שאל: "אתם מכירים?"
-"כן, אנחנו חברים משכבר הימים" צחקה והלכה.
ומיד אחרי, אללה ניגש אל סמי ואמר לו שהם צריכים לדבר כשיחזרו
הביתה.
עברה השבת וביום שני תמר כבר הייתה מחויכת עוד לפני שהגיעה
לאזור אתר הבנייה, כי ידעה שתפגוש את סמי. אבל סמי לא היה
באותו יום. במקומו בירך אותה שוב אללה בברכת "שבוע טוב".
-"שבוע טוב" היא אמרה במבט מאוכזב.
-"איך עבר עלייך סוף השבוע?" שאל.
-"בסדר גמור." ענתה.
-"מה עשית?"
-"תגיד אתה לא צריך לעבוד לפעמים?" שאלה.
-"אני מנהל העבודה, אני מחלק את ההוראות."
-"ולמנהל העבודה אין עבודה?"
-"יש עבודה, מוחמד - תבדקו אם המלט התייבש בקיר החיצוני, ואם
כן, אפשר לפרק את הקרשים" הוא צעק לאחד הפועלים, וכשהסתובב,
כבר לא הייתה שם.
ביום שלישי, כשראה אותה רץ אליה ושאל "למה ברחת אתמול?"
-"עבדת, לא רציתי להפריע."
-"את אף פעם לא מפריעה."
-"לך אין מנהל עבודה שיכעס עלייך אם לא תעבוד?"
-"מנהל העבודה שלי מיודד מאוד עם סבא שלי שעובד איתו שנים.
אפילו יש לנו הסכם שבסיום הבנייה אני אקודם לתפקיד בכיר יותר,
ואפילו אקבל כאן את אחת הדירות" אמר בשחצנות.
-"אם לא תמשיך לעבוד אף פעם לא תגור פה, לא?" אמרה והלכה.
ברביעי שוב הקדימה ושוב ראתה את סמי.
"שמואל, בוקר טוב! איפה היית ביומיים האחרונים?"
-"הייתי חולה" אמר והשפיל את פניו, אבל כשהתקרבה מעט ראתה סימן
כחול-אדום על לחיו השמאלית.
"מה זה שמואל? מה קרה לך פה?" שאלה, והרגישה הכי טבעי בעולם
לדאוג לו, כאילו הם מכירים כבר שנים.
-"אה, זה? כלום, נפלתי על הפנים ביום שישי, נתקעתי באת שהיה על
האדמה."
-"ומה שלומך חוץ מזה?"
-"בסדר גמור, מה שלומך תמר?"
-"ביומיים האחרונים מנהל העבודה שלך לא עבד כמו שצריך, כל הזמן
רק ניסה להתרברב בפניי."
-"מי? אללה? כן מגיל קטן הוא כזה..."
-"אתה מכיר אותו?"
-"כן הוא בן דוד שלי." אמר ועיקם פרצוף.
-"באמת? אתם לא דומים בכלל"
-"אני מבין מההבעה שלך שזו סוג של מחמאה." חייך.
-"כן, זו מחמאה." צחקה. "ואיך זה להסתדר עם בן דוד בתור מנהל
עבודה?"
-"מציק מאוד, אבל נסבל כשאני יודע שזה זמני."
-"כן, הוא סיפר לי אתמול על הקידום המתוכנן." חייכה.
-"לא לזה התכוונתי. אני ממש לא מתכנן להמשיך את שארית חיי
כפועל בניין, זו רק עבודה זמנית, להרוויח קצת כסף בזמן
הפסיכומטרי, ואז להתחיל את התואר."
-"תואר במה? מה אתה רוצה ללמוד?" התעניינה.
-"לא שואלים אותי יותר מידי מה אני רוצה. אני אלמד רוקחות, כמו
אבא שלי, כדי להמשיך בעסק במשפחתי."
-"ומה היית רוצה ללמוד?"
-"אם הייתי יכול, הייתי לומד ספרות."
-"באמת? אתה רוצה להיות סופר?"
-"לא. כתיבה היא משהו בשביל הנפש, מחייה בך דברים, ומגשימה
חלומות שלא העזת לנסות לממש בעצמך, אבל היא לא תעסוקה שיכולה
לספק אותך כעבודה יומיומית. לא אותי לפחות."
-"אז מה היית רוצה לעשות?"
-"האמת? הייתי רוצה להמשיך בעסק של אמא שלי, ולא של אבא שלי."
-"להכין ממרחי תמרים?"
-"היא אומנם יכלה להתפרנס מהמכירה שלהם בלבד, אבל בעיקרון אמא
שלי היא קונדיטורית. מגיל צעיר נמשכתי למטבח. ריח האפייה המתוק
היה מוביל אותי כמעט בעיוורון אל החדר האחורי בבית שלנו, בו
אמא שלי התחילה את העסק, ואני הייתי עוזר לה ללוש את הבצקים,
ולסדר את המאפים בתבניות. בגלל שכל כך אהבתי לעזור לה, בגיל 16
היא חשפה בפניי את הדרך הסודית שלה להכנת ממרח התמרים הידוע
שלה, למרות שזה משהו שעובר רק מאם לבת, כבר שנים במשפחה שלנו.
לא קיבלתי מתנה טובה מזו."
תמר חייכה. היא גמעה כל מילה שלו.
-"שומעים שאתה אוהב ספרות. להקשיב לך מתאר דברים, זה כמו לשמוע
סימפונית צלילים." לראשונה תמר זכתה לראות את סמי מסמיק גם.
"כבר מאוחר. אני חייבת ללכת לביה"ס. נתראה מחר." היא אמרה במעט
אכזבה.
-"יום טוב תמר. נתראה."
היא הלכה מהמקום, וכשהסתובבה אחרי כמה צעדים לראות היכן הוא,
ראתה שהוא בדיוק באותו מקום, מסתכל בה בחולמניות.
"יואל אולי במקום לשבת במרפסת כל היום תעזור לי פה קצת?"
-"מה את צריכה תקווה?"
-"נפל פה מסמר שהחזיק תמונה, אני צריכה שתמלא את החור ותתקע
מסמר חדש"
-"ולמה את לא יכולה לעשות את זה?"
-"נו יואל, מי פה היה פועל, אני או אתה? מה כבר ביקשתי?"
אז כן. הסיפור הזה משך אותי במיוחד, כי גם יש לי הזדהות עם
הפועלים, אני יודע מה זה שמיידעלע עוברת, כמה זה מרומם את המצב
רוח. אבל באמת שמעבר לזה, יש פה אהבה שלא רואים בכל יום.
ביום חמישי, כשתמר שוב עברה שם, ניגש אליה אללה בריצה.
"בוקר טוב!"
-"בוקר טוב אללה"
-"תגידי אני יכול לשאול אותך משהו?"
-"מה?"
-"אולי את רוצה לשתות איתי קפה פעם?"
-"קפה?"
-"או תה, אם את אוהבת יותר."
-"אני לא חושבת שכדאי."
-"למה לא?"
-"כי... יש לי חבר."
-"אז מה? זה רק קפה. או תה."
-לא תודה, אללה." היא אמרה והלכה.
כשחזרה מביה"ס להפתעתה ראתה את סמי.
"שמואל? מה אתה עושה פה? לא נגמר לכם יום העבודה?"
-"נגמר. אבל ידעתי שבקצב הזה, אני לא אוכל לדבר איתך אם לא
אשאר." תמר חייכה.
וכך היה בכל יום. בבוקר כשהייתה עוברת היה מציק לה אללה שתסכים
לשתות איתו קפה, או תה, ובצהריים הייתה פוגשת את סמי, והם היו
יושבים כל אחד על ערימת בלטות ומדברים, לפעמים אפילו עד שהיה
מחשיך.
"איך זה שאני כבר לא רואה אותך בבקרים?" שאלה.
-"אני מעדיף שאללה לא יראה אותנו מדברים." ענה לה.
-"מה, הוא יכעס?"
-"הוא כבר יותר מכעס בפעם שעברה." אמר והשפיל מבט.
-"אני לא מאמינה, הוא הרביץ לך בגלל שדיברת איתי? אני..."
-"לא תמר! אל תעשי כלום! עכשיו הכל בסדר, רק עדיף שהוא לא
ידע"
-"זה לא משהו שאנחנו צריכים להסתיר!"
-"כן? יש מישהו מהמשפחה שלך שיודע שאת נשארת שעות אחרי ביה"ס
ומדברת עם פועל ערבי?" תמר השתתקה פתאום. היא לא ידעה מה
להגיד. היא אף פעם לא חשבה בכלל איך המשפחה שלה תגיב על כזה
דבר.
"אל תרגישי רע, גם המשפחה שלי תכעס אם היא תדע." הוא אמר לה,
ושניהם הביטו אחד בשני בעצב וידיעה שמתישהו, כל זה יגמר.
"יואל, היה לך טלפון מהחבר הזה שלך הקבלן, מנחם גליק, אמרתי לו
שאתה עסוק ותחזור אליו אחרי זה, סיימת כבר עם המסמר?"
"עוד מעט, תקווה'לה, עוד מעט."
ביום שלמחרת כשתמר עברה, לשם שינוי היא לא ראתה את אללה, וסמי
קידם את פניה בחיוך.
"מה קרה? איפה אללה?" היא שאלה בחיוך.
-"קידמו אותו מוקדם מהצפוי, היית מאמינה? והוא גם לא יגור פה.
הוא יעבור לגור בפרוייקט דירות בהרצליה, לא תצטרכי לראות אותו
יותר בחיים!"
אז זרקתי איזו מילה למנחם גליק חבר ותיק, מה יש? הוא היה חייב
לי איזו טובה עוד מאז ששנינו עבדנו בבניין בדויד המלך, ואני
כבר לא יכולתי לסבול איך שהבחור הזה משגע לי את המיידעלע,
שיקודם.
עבר הזמן והבניין כבר היה כמעט גמור. באחת הפגישות שלהם הודיעה
תמר לסמי:
"לא תאמין מה!"
-"מה?"
-"אבא שלי החליט שהוא רוצה לעבור לגור פה! מצחיק נכון?"
-"כן, אירוני."
-"תבוא לבקר כפועל שבנה פה?"
-"לא, אני לא אוכל לחזור לפה אחרי הבנייה."
-"מה? למה?"
-"אני..לא ידעתי איך להגיד לך את זה ... אחד הפועלים כנראה
סיפר לאבא שלי עלייך, וזה מאוד לא מצא חן בעיניו. כשנסיים את
הבניין, לא אוכל לחזור לכאן."
-"נוכל להיפגש במקומות אחרים."
-"תמר... הולכים לשדך לי מישהי בקרוב."
-"מה?! אבל אתה ממש צעיר!"
-"עוד לא חתונה, אבל חברה, שתשמור עליי. אבא שלי ממש נלחץ
בגללך."
-"אבל..."
-"אני מצטער"
-"נראה לך שתאהב אותה?"
-"אני תמיד אוהב רק אותך."
-"אני אתגעגע אלייך..."
-"יש לנו עוד קצת זמן ביחד...ננצל אותו."
ומאז כל יום היו יושבים עד הלילה ביחד, ומהרגע שנפרדו עד
שהתראו שוב, רק היו חושבים האחד על השנייה.
הגיע היום האחרון של הבנייה. סמי חיכה לתמר כמו תמיד. שניהם
ידעו שזו הפעם האחרונה שהם יפגשו. ברגע שעיניה פגשו את עיניו
הן החלו לדמוע. הוא חיבק אותה חזק עד שנרגעה. באותו יום הם לא
דיברו. רק התחבקו ונהיו לנפש אחת אוהבת.
לאחר כמה שבועות תמר ומשפחתה העבירו את הרהיטים והחפצים אל
הבית החדש שברחוב שפינוזה 16.
"תמר, יש פה חבילה בשבילך" קראה לה אמא שלה.
"ממי זה?" שאלה.
"אני לא יודעת, לא כתוב, בואי קחי אותה."
תמר ניגשה לקחת את החבילה האנונימית וכשפתחה אותה ראתה פתק
ובו מתכון בכתב מסולסל וצנצנת עליה כתוב "תמרים מתוקים לתמר
הכי מתוק".
ומאז היא מכינה לעצמה ממרח תמרים בין כתליי הבית שבנה לה
אהובה, נזכרת ומנסה להמתיק את הסוף המר שנחרץ על אהבתם.
"תקווה, סיימתי פה, את יכולה לתלות את התמונה"
-"תודה. הינה על זה מגיעה לך נשיקה. תגיד למה אתה לא מביא לי
מתנות מתוקות כמו פעם?"
-"אוי נו תקווה'לה, מה את צריכה את זה, את יודעת שאני אוהב
אותך."
-"אתה כבר לא אומר לי את זה."
-"מה באמת את לא יודעת? יש לך פה עניין עם פועלי בניין שאוהבים
אותך עד ראש הגג." |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.