החוד לוחץ על הנייר הלבן וכתם דיו מתפשט על הדף, מלכלך.
חיים שלמים נפרשים על פני עמוד בודד. מחשבות, הירהורים ותהיות
מוצאים את דרכם אל עבר השורות הכחלחלות, המסודרות כמו במסדר
צבאי.
קשה לי להבין כיצד ייתכן שמסוגלת אני לחלוק את אשר על ליבי עם
הדף הדומם יותר מאשר עם בני אדם. עוד מעט ואתחיל לדבר עם
עציצים.
כתם הדיו גדל, כמו חור שחור שנפער, מתכונן לבלוע לתוכו את כל
שיעמוד בדרכו.
אותיות ומילים, משפטים ופסקאות, סיפורים, ממשיכים להופיע על
הדף ופתאום כבר אין זהו דף בודד שנושא על כפיו את כל חיי.
עמודים רבים מתווספים אליו וערימת דפים נערמת על השולחן.
ליד ערימת הדפים מונחת כסת דיו שחורה ובתוכה נוצה אפרפרה,
יפיפיה, שנגזלה מנושאה לצורך מלאכה זו. לאט, לאט, ובעדינות אין
קץ מוציאה אני את הנוצה מתוך הכסת ומעבירה אותה אל מעל לדף.
בשנית מתחילה אני לשרבט מחשבותיי. בשנית מציירת אני עולם שלם
באמצעות מילים ואותיות ולא באמצעות עץ, בית, גדר וילדה.
ילדה קטנה הייתי פעם אך לצערי בגרתי קצת מאז.
ילדה קטנה מבקשת אני להיות היום.
המלאכה הושלמה, והחיים כולם כתובים כבר, מחכים שאקרא בהם
ואזכר.
ולהלן תוכן העיניינים:
ע"מ 1-12       ילדות ותמימות.
ע"מ 13-14     ילדותיות.
ע"מ 15          שינוי והתבגרות.
ע"מ 16-17      בגרות.

ראו נא קוראיי כי הייתי ילדה רוב חיי.
מאז ומעולם ומרגע הולדתי ועד לשינוי כפוי מעט בבת המצווה.
ובקרוב אחגוג 18 (עוד שנה וחודש ושבוע וקצת) ואז אעמוד ברשות
עצמי.
ובהגיעי לגיל העצמאות אינני מעוניינת להצביע בקלפי ולבחור את
המנהיג הבא שיהרוס לנו את המדינה.
אינני מעוניינת לסיים בגרויות ולצאת לטיול טרום צבא.
בהגיעי לגיל 18 לא בא לי להשתכר, להתערער, להתחתן, להזדיין,
לעשות תאונות, טעויות, לשגות.
כל רצוני כשאגיע לגיל 18 הוא לחזור להיות ילדה.
וכתם הדיו כבר אכל כמעט את כל הדף ודמעות של געגוע מכסות את
שפספס.
אח, ילדות, היתה זו תקופה נהדרת. חכי נא לי עוד קצת כי מיד אני
חוזרת.

                         שלכם גברת חיוך.
                 ילדה בלב, נערה בעין ואישה בראש.