בדיוק התיישבנו לאכול צהריים ופתאום הוא הסתכל הצדה, לכיוון
הרצפה, ואמר: "יש פה ילדה אחת."
זה קרה ביום שבו היינו לבד בבית, רק שנינו. "מי זאת הילדה
הזאת?" שאלתי, מצטרפת למשחק.
"ילדה אחת," הוא ענה.
"איך קוראים לה? שאלתי.
"לא יודע," ענה לי והמשיך להתבונן באותו המקום שאליו שייך את
נוכחותה.
"טוב, חמודי, תתחיל לאכול, הנה המרק שלך."
עכשיו הוא הרים אליי את מבטו השואל: "יש פה גם איש אחד."
"מי זה האיש הזה?"
"איש אחד," ענה, והחל לאכול את המרק בריכוז.
התחלתי להסתקרן.
"אתה בטוח?"
"כן, כן, יש פה איש אחד."
"איך קוראים לו?"
"לא יודע."
"זה איש טוב או רע?" איך שיצאה המילה האחרונה של השאלה מפי,
הרגשתי טיפשה. איש טוב, איש רע, ילד טוב, ילד רע: אלה מושגים
שלא נתקל בהם מעולם. למעשה, הקפדתי שלא להשתמש במונחים האלה
כדי להגדיר אנשים. ככל שהתבגרתי אני, גדלה בי ההכרה שאין דבר
כזה, איש טוב או רע. והנה נכשלתי בלשוני. הוא הסתכל אליי בשאלה
וחזר אל המרק.
"מה הוא רוצה, האיש?"
"לקחת את האוטו."
"מה, את הפיאט שלנו?"
"לא, לא את הפיאט."
"את היונדאי?" שאלתי, תוך שאני נזכרת במכונית המושבתת מזה
יומיים במוסך וברכב החלופי המקרטע שנתנו לי בינתיים במקומו.
הפעם התחיל לגלות מעט חוסר סבלנות. "לא, לא את היונדאי."
"אז תשאל אותו איזה אוטו."
יורד הילד בן השנתיים וחצי מן הכיסא והולך לפתוח את הדלת, לדבר
עם האיש. אין שם איש. הוא סוגר את הדלת, חוזר ומודיע לי: "האיש
הלך."
מתיישב לו ליד השולחן ומפנה את תשומת לבו בחזרה למרק. אני בוהה
בו.
"הוי, הוי! שששש!!! הילדה נרדמה!" הוא לוחש לי פתאום ומבטו
מרותק שוב הצדה, לרצפה.
"או-קיי," אני עונה ואנחנו מסיימים לאכול את ארוחת הצהריים.
השולחן פנוי והכלים נשטפו זה מכבר. אני מכינה תיק שניקח אתנו.
נוסעים עכשיו לקנות ספר ואחר-כך לגן המשחקים. המפתחות של הרכב
החלופי בידיי כשאנחנו יורדים לאט, צעד אחר צעד, במדרגות הבית.
אנחנו יוצאים אל אור השמש ששוטף את הרחוב ועוד כמה רגעים נהיה
באוטו תחת המזגן, אלא שהאוטו איננו.
"האיש לקח את האוטו," הוא מציין בידענות.
אני לא עונה, עסוקה בחיפוש קדחתני בתיק אחר הטלפון הסלולרי,
שכפי הנראה נשכח בבית. רואה בדמיוני את המסלול המייגע שאצטרך
לעבור עכשיו מול המוסך, המשטרה, חברת הביטוח. "בוא, חוזרים
עכשיו הביתה להתקשר," אני מודיעה לו ואנחנו נשרכים בחזרה במעלה
המדרגות הביתה.
אנחנו נכנסים הביתה ואני כבר בדרכי לטלפון כשלפתע הוא נעצר,
מביט לכיוון הרצפה שליד שולחן האוכל. "אוי, הילדה הלכה."
אני נועצת בו מבט המום והוא מחזיר לי מבט ומבהיר שוב, הפעם
אולי סוף סוף אבין: "היא התעוררה והלכה מפה."
"אה."

ליהלי בתודה.
03/12/2007