אני סוהר פשוט בכלא איילון, הסיפור הוא לא עליי, אבל מה שאני
הולך לספר לכם יהפוך לכם את הקרביים, ישגע לכם את הורידים
וירעיד לכם את כל אמות הסיפים, אני כשלעצמי אוהב מאוד את
כבודי, ואנוכי ועצמי מסכימים שאין כמוני, ואני משוכנע שגם אתם
תחשבו כך , אך כאמור הסיפור הוא לא עליי או על יכולותיי
הספרותיות הדלות, בכל זאת, סוהר בשירות בתי הסוהר, הסיפור הוא
על טוביה ועל הכישרון שלו, קחו אויר, עזבו הכל, תדליקו את
הסיגריה הזולה שלכם ותקראו. לאט.

הכישרון של טוביה היה להוציא דיבוקים מאנשים. יותר נכון דיבוקי
נשים מאנשים. אני לא מאשים הוא נהג לומר תמיד אבל נשים בשונה
מאנשים - הן  יותר מעשיות. שזה מצחיק כי מעשי זה גברי ומעשיות
נשמע כמו סיפורי ילדים אבל אני מבין רק בנשים.
הייתה פעם, כשקראו לטוביה להוציא דיבוק מזקן והוא טען שהוא לא
יכול כי מדובר בילדה שמתה מוות בעריסה  - שזה מוות פתאומי
ובלתי צפוי - ולמרות שהמשפחה ביצעה חקירה יסודית שכללה  את
נתיחת הגופה בסופו של דבר לא עלה כל ממצא שהסביר איך היא מתה.
ואם אי אפשר להסביר איך היא מתה ולמה כל כך מהר אז בטח שאי
אפשר גם להסביר או לנסות להסביר למה בכלל היא חיה ואת מי היא
רצתה לתקן. אבל היא הייתה ילדה ואני לא מבין בילדים. אז? אז
תצטרכו לקרוא למכשף אחר.

אבל אני רוצה לספר לכם על היום שבו טוביה גילה את הסוד ששינה
את חייו. כן אני יודע, עכשיו יצאתי בהצהרה  שאני אצטרך לעמוד
מאחוריה, וכל דבר פחות מאיזו קריית גתית שמנמנה שתנצח בתחרות
מול כל עם ישראל, תעורר רגשי הזדהות אצל נהגי מוניות ותגרום
להם לזקוף את ראשם בזמן שהם שולחים מיליון אסאםאסים ומראים
לאשכנזים העשירים מאיפה משתין הדג תוך שהם שוכחים שבאותו הזמן
בדיוק אשכנזים אחרים גורפים את כל דמי האסאםאס שלהם שנבנו
בדיוק על זה - פחות משוס כזה לא יספק אתכם, אבל מה? מצאתם אחד
שמוכן להרים את הכפפה. אני גם נגד אותו אקדח שמופיע במערכה
הראשונה ואז בטוח יופיע בחמישית ואולי לא כי זה כבר בנאלי
ואולי כן בהפוך על הפוך. אני בעד להכניס על ההתחלה גדוד של
טנקים, מטוסי קרב ולרסס את כל התפאורה ברגע שאחרון הצופים
מתיישב בכורסא ושומע את הנזיפות של אלה שעל פניהם הוא צריך
לחלוף בדרך , אולי זה  כי אני סוהר והנשקים שאני רואה נעים רק
בין אלה , משרוקית ואקדח בקוטר בינוני, אבל עכשיו אני גולש
מעניין הדיבוק ששינה את החיים של טוביה לדיבוק של קבוצת
אוכלוסייה ששומר את רמת החיים שלהם יציבה (גם אם קריטית)  כבר
יובל. אז? אז בוא נחזור לטוביה.


מרססים את התפאורה או אל תאמין למספר (או שכן)
                                 

היה חם באותו יום שלישי שעליו מהנהנים הדתיים פעמיים כי טוב.
היה חם והמזגן  בפיג'ו  הישנה של טוביה החליט לצאת לחופשה. הוא
פתח את החלונות ודיבר בקול רם  לדיבורית מסביר לבחורה ההיסטרית
שהוא יגיע בתוך חצי שעה תוך שהוא שואל את השאלות הרוטיניות
שמאפשרות לו להחליט אם מדובר בדיבוק או בסתם הפרעה נפשית. אחרי
שווידא שהילד מדבר "משהו שנשמע יפני" שהוא מניף את השולחן
באוויר ומצווה עליו להפוך לחתול ומתכווץ כשהסבתא מוציאה ספר
תהילים הוא השתכנע שאכן מדובר בדיבוק. "אך שמעי והסכיתי רחל.
והיה והדיבוק אינו נשי לא אוכל, במחילה, לטפל בו . יהייה עלייך
לפנות לכבוד הרב יצחקי שהוא מומחה ויודע סתרי דיבוקים זכרים
המזכירים לו סכרים החוסמים את הנשמה למים הזכים" ולאחר זמן מה
כשהבין שרחל איבדה אותו לגמרי הוא אמר לה רק "נשמה, אני בדרך".
החולצה נדבקה לו לגב והוא זמזם עם הרדיו שיר שהיה מאוד אופנתי
באותה תקופה איזה חידוש לשיר של זוהר ארגוב ששרה אחת , נינט,
שנבחרה באיזה תחרות לא מכבר. "נעימת זמירות ישראל" המהם לעצמו
טוביה ושמח בליבו שהוא משולחי האסאםאס שמנעו זכייה מאיזה
צפונית אחרת. בכניסה לעיר חסמה אותו משאית של תנובה, אחרי
שהמתין כחמש דקות הוא שלח צפצוף ביישני לעבר המשאית , נדהם
לגלות שמהחלון מבצבצת יד שחושפת את השילוש של האצבע המשולשת
שמגלמת בתוכה דיבוק ישראלי ארוך במיוחד  שנקרא :  "מישהו צופר
לי, אני זכר, אני חייב להילחם על הטריטוריה שלי בכביש ועוד
יותר על הכבוד שלי כגבר כי אם היום אתה מוותר על זה שצפרו לך
מחר כבר הם יהיו אצלך בבית ויספרו לך איך הם רוצים את הקפה"  -
אני מכיר אותם, בדרך כלל הם מתארחים אצלי באגף בשלב זה או אחר
של חייהם האומללים.  טוביה ירד לאיטו מהמכונית ניגש לעבר דלת
המשאית -  שלא הייתה שום דבר שמזכיר אוטו ירוק ובאותו הרגע גם
לא עשתה שום רושם של משהו שהולך בקרוב לנסוע רחוק - בה ישב
עולה חדש מרוסיה בגופייה חושפת זרועות חסונות וסיגריה בזוית
הפה צורח את נשמתו לתוך הדיבורית בשפה הסלאבית המזרחית.  פעם
היה  לטוביה דיבוק של אישה שנרצחה בפרעות ונכנסה לגוף של איזה
זקן שסבא שלו היה קוזאק וטוביה כמעט השתכנע להשאיר אותה אצלו
כי היא הסבירה לו שזה צדק שחייב להיעשות. את הדיבוק הוא הוציא
ברגע שהוא שאל אותה האם אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה? אבל
עם הרוסי הנוכחי הוא לא ממש רצה לדבר על מי יקהה שיניים של
בנים ולא חשוב מה הקשר המשפחתי שלהם אחד לשני. היה חם כאמור
באותו היום והרוסי, בחור צעיר בשם סשה השתחרר לא מכבר מבית
החולים הפסיכיאטרי שם אושפז עקב התפרצויות עצבים נשנות אבל את
זה טוביה לא יכל לדעת רק לחוש באינטואיציה חדה שבסיטואציה הזו
ראוי לטפל בעדינות.
"דא?!" פנה סשה לטוביה כמנהג בני עדתו.
" צדיק, אנא במחילה, הפנה מעט את רכבך על  מנת שאוכל לפלס דרכי
לעבר מרכז העיר"
"אתה לא רואה שפורקים?!" נהם סשה ונעץ בטוביה מבט זועם.
"רואה, רואה" השיב טוביה  במתינות "אך הבן נא, מדובר במקרה של
פיקוח נפש"
"אה? אתה מהפיקוח? למה לא אומר קודם?! אה? בלאט, כל הזמן מנסים
לדפוק אותך בישראל"
טוביה שלא יכול  היה לקבל דבר במרמה הסביר  לסשה שהוא לא
מהפיקוח, ועוד מצא את זמנו להסביר מה פירוש "פיקוח נפש"
כשהטלפון החל מצלצל ורחל דיווחה  לו על כך שהילד מחזיק סכין
ומנסה לשסף את הכלב. סשה שאף פעם לא הסבירו לו כלום והיה כולו
נרגש מעצם הפנייה של טוביה אליו באורח רוח,  החליט בהחלטה של
רגע שהזקן הזה בחיים לא יסתדר עם אדם שמניף סכין והחליט לעזוב
את המשאית. הוא נכנס לרכב של טוביה והודיע כי הוא מסרב בשום
פנים ואופן לצאת. בינתיים חזר ציון הבעל בית מהצרכנייה וצרח על
סשה שאם הוא רוצה משכורת החודש אז כדאי שיטוס מייד בחזרה
למשאית. סשה רק עטה על פניו ארשת מהורהרת  - שזאת דרך ספרותית
להגיד שהוא לא שם עליו זין - ושאל אותו אם יכול להיות שהוא
צועק עליו . לטוביה היה נראה מוזר שמצד אחד צריך להיות ממש
טיפש כדי לא להבין שצועקים עליך ומצד שני צריך לראות את ציון
ואת סשה כדי להבין עד כמה זה מגוחך שהראשון יצעק על האחרון אבל
מצד נוסף צריך להבין איך כמה ניירות שסמוכים אליהם תמונותיהם
של גדולי ישראל יכולים לשנות את מאזן הכוחות כדי להבין למה
ציון חשב שיש לו קייס - אני יודע אני יודע, שימוש בסלנג הוא
בעייתי אבל לטעמי האישי גם שימוש בכסף לשינוי סטאטוס הוא לא
טבעי ובא מאותו מקום שהבאתי את המילה הזו, אבל שיקום אחד שחושב
שהמילה טיעון תופסת פה יותר. חוץ מזה שהבטחתי לכם פתיחה
בומבסטית וגם בזה לא עמדתי אז מה תעשו לי? -  בכל אופן,  ציון
זנח את ההטבות שמוקנות לו בתוקף היותו האוחז בניירות המודפסים
והחוזה שמגדיר אותו כמי שאחראי על האוכל , השכר דירה, והנייר
שמנגב לסשה את התחת (זכוכית אם אתם מתעקשים) והתמקד בפרצוף
המאדים והזרועות התפוחות תוך שהוא מקבל החלטה במהירות שכדאי
שלא לעצבן את סשה ובמקום זה  ניסה לשאול אותו בעדינות מה קרה,
ומי זה הרב הזקן. טוביה הסביר שטכנית הוא לא רב כי לא עבר
הסמכה ולכן לא יתהדר בתואר שאינו שלו. סשה המהם "כן, כן, לא
יתהדר" ושלח חיוך מחזק לטוביה שמבהיר ששניהם באותה הסירה .
ציון אמר :"אני יש לי הרבה כבוד לרבנים, גם סבא שלי בתימן היה
רב גדול". טוביה הנהן ואמר משהו בדבר זכות אבות. סשה הודיע
שאחרי שהוא יסיים לעזור לטוביה אין לו בעיה להמשיך את היום וגם
לעשות שעות נוספות אם צריך וכשטוביה ניסה להסביר ש"אין צורך
ידידי" , המבט המשתק של סשה בתוספת המלמול "סשה עוזר" השתיקו
אותו לגמרי. גם ציון הבין שאין טעם להתעקש ונכנס לשבת מאחור
וטוביה, שממילא מיהר, החליט לבוא עם כל הפמליה.



אצל רחל או המספר יודע הכל (גם אם הוא סוהר)


                                     

רחל לא ידעה את נפשה מאושר כשראתה את כל החבורה בדלת -- הממ...
יש בעיה עם המשפט... הוא מניח שלפני כן היא כן ידעה ואני בכלל
חושב שאף אחד , אף פעם אינו יודע, אבל בואו נאמר שרחל יותר
מהממוצע לא ידעה את נפשה מעולם והכניסה של החבורה רק העצימה
משהו שהיה קיים ולקחה אותו למחוזות מאוד רחוקים -   היא נפלה
על הרב וצעקה לו "טוביה יא ריבון עולם מהר מהר, תבוא יוסף
מתחרפן".  סשה לא ממש הבין איך ילד כזה קטן מנסה לעשות רוח  --
שזו גם בעיה כי הילד עם כל אי הנוחות שעורר בסשה עשה הכול חוץ
מלנסות. הוא באמת עשה רוח --  והחליט ללכת להוציא לו את הסכין
מהיד. ציון מיהר אליו והסביר לו שמדובר בג'ין מה שהזכיר לסשה
שהוא צמא - אבל אם תגידו שזה סתם סטריאוטיפ על העלייה מרוסיה
אני לא אעמוד על הרגליים האחוריות -  טוביה ניגש לילד ושם לו
יד על המצח תוך שהוא ממלמל פסוקים . פתאום הילד העיף לו סטירה
כל כך חזקה וסשה התחיל להתפרע בידיים של ציון תוך מלמול בלאט
אני מזיין אותו. והילדה הקטנה של רחל אמרה בהתלהבות "מזיין
אותו , מזיין אותו". טוביה היה המום. הוא ניגש לרחל ושאל אותה
אם הם יכולים לגשת רגע למטבח לדבר לבד.
"הסכיתי בתי" פתח טוביה הנרגש "סטירה שכזו לאחר אמירת המזמור
אותו לחשתי משמעה כי הדיבוק מכירני ולא מן העולם הזה"
רחל החלה שורטת את פניה. "אה, יא וולי מי זה יכול להיות, מי?
מי מכיר אותך שיכול לעשות כזה דבר ליוסף?!"
"מי מכירה אותי" תיקן אותה יוסף. "לו היה זה זכר , ילוד אישה
שהרי לא יכולתי ליצור עימו כל שיג ושיח.  מדובר בבת חווה,
שעזבה אותנו בשנות הארבעים לחייה"
"אבל מי זו?! רבאק! מי זו? "
"את הסוגיה הזו בתי גם אני אשמח לברר. אכפת לך אם אנסה לגרש
ממנה את הדיבוק חרף היכרותי עימה?"
"חרף מה חרף, תעיף מיוסי את המלעונה הזאת וכמה שיותר מהר!!!"
צרחותיה של רחל הגיעו גם לסלון ולסשה-  שנזעק למקום נעמד מלוא
קומתו מול רחל המשתאה תוך שהוא מניח את ידיו על מותנו בתנוחה
מאיימת "את לא צועקת על איש מה רב גדול" הזיעה נטפה במורד פניו
של סשה ורחל המותשת שאלה אותו מי הוא קיבינימט, ועל מי בדיוק
הוא חושב שהוא מאיים. טוביה נפנה לאחור ומיהר להציג בין השניים
סשה הצדיק , תכיר אשת חיל רחל. תכירי רחל, זה ציון, הצביע לעבר
הסלון שם ציון עסק בצורה אובססיבית כמעט במכשיר הסלולארי שלו
מנסה להסביר לבעל הבית שלו (אותם תנאים רק שציון מנגב את העכוז
בנייר טישיו תלת שכבתי) את פשר האיחור בלוח זמני האספקה,  תוך
שהוא קם ומלמל לכיוון סשה, הלכתי , תתקשר אליי שאתה מסיים פה
ולא זוכה אפילו למבט מכוונו של סשה . סשה ורחל החליפו בניהם
מספר מבטים עוינים וסשה חזר לסלון.


כדורים זוהרים של טניס (פייר? לא מה שחשבתם)
                                     

לאחר שכל הקרואים התוודעו אחד לשני ובתה של רחל העשירה את אוצר
המילים שלה עד ליצירת שיר פיוטי מרגש שהולך בערך כך:

"בלאט  אידחחוי  בינקינימט
מזיין אותו, מזיין אותו
אידי חווי בלאט קינקיניטמט
מזיין אותו מזיין אותו"

תוך שהיא נעמדת על שולחן הסלון ומאתגרת את מיתרי גרונה לקול
מצהלותיו של סשה שניסה לתקן את שגיאותיה בסבלנות פדגוגית
מרשימה ניגש טוביה למלאכת חילוץ השד. הוא ביקש מסשה ומרחל כי
יחזיקו את הילד . הוא שם יד על מצחו של השד וצעק בקול : "בזמן
נתון רק מחשבה אחת בלבד יכולה לגור במוח. אם איזה הרהור יטריד
אותנו, די בכך שנחליף אותו ברעיון אחר" מה שקרה מיד לאחר מכן
הוא שהרעש הווקלי של טוביה, התחלף ברעש זגוגיות מתנפצות
ומהחלון שהשקיף על הרחוב שנקרא באופן סימבולי (או מאולץ -
תבחרו אתם) " המהר"ל מפראג" חדרה לחלל הסלון חללית קטנה ונחתה
על ברכיו של סשה ההמום שמיהר מצידו להתעלף. הילד מצידו חייך
חיוך חסר פרופורציות, כזה שקורע את הפנים לשניים ומחבר כל שפה
לאוזן המתאימה לה, הוציא לשון והצמיד אליו את טוביה לנשיקה
צרפתית סוערת. מהחללית הקטנה יצאו ארבעה  כדורי טניס זוהרים
והחלו לקפצץ בסלון. הילד הניח לטוביה והרים את הכדורים אליו
תוך שהוא מהמהם בשפה לא ברורה ומחכך אותם בפניו. פניו של טוביה
לעומת זאת הלבינו כסיד (לא. אין לי דימוי מקורי יותר - אבל
רבאק, הכנסתי לכם הרגע חללית לסלון אולי?!) הילדה הקטנה בכתה
בהיסטריה בסלון, ורחל? רחל כבר דקות ארוכות נעולה בחדר השינה
ומנסה לחייג 100, תוך הכחשה עצמית עזה, שהקו המנותק ישוב
לפעום. בינתיים הילד לקח את הכדורים למקרר, הוא התרומם באוויר
על מנת שיוכל להגיע , מתעלם לחלוטין מכוח הכבידה, פתח את דלת
המקפיא ,הכניס את הכדורים פנימה , סגר את דלת המקפיא , נחת שוב
לרצפה , ניגש אל טוביה ודיבר בקול נשי רך  "רבי, זו אני,
ברוריה, אתה זוכר שנעלמתי בערב הכלולות שלנו? זה לא היה סתם,
כדורי הטניס האיומים הללו נחתו אצלי בסלון וחטפו אותי, אבל
במדורה של המלאך אלכסנדר, שמעתי שהם באים לקחת גם אותך ומייד
ארגנתי לי טיסת אקספרס לבטן של המנוזל הזה, ידעתי שתבוא. ברח ,
ברח טוביה אהובי , אני יכולה להישאר בגוף הזה רק לעוד שעה ואז
הכדורים יבואו בעקבותיך, כל עוד תחזיק ביד קוביית קרח הם לא
יוכלו לך, לך בדרכך זו, ותינצל" עוד מדבר יוסף המדובק (או
ברוריה המתאכסנת?) והנה צלליתו של סשה מעליהם ורעש עז של כף יד
סלאבית בלחי ילדותית, סטירה שבעקבותיה נפל הגוף הצעיר על הרצפה
בעילפון, וסשה בעקבותיו על הרצפה הולם בו בפרעות, טוביה ניסה
להזיז את סשה, אך הבחור הסלאבי כבר ספג מספיק השפלות ליום אחד,
הוא ניער את טוביה כמעט אוטומטית, והמשיך לחבוט בילד, התחושה
האחרונה שעברה בסשה הייתה דקירה מכוון העורף, הילדה שסופסוף
פתחה את עיניה התעלפה מייד שוב כשראתה את טוביה שולף מצווארו
סכין מגואלת בדם.


לאן הולכים עכשיו? (לבבא כמובן)
                             

טוביה ניגש אל הילד וניסה לסטור על פניו, כשזה לא הואיל, הוא
ניגש לאחד מארונות המטבח, מילא מים בכוס ושפך על פניו, הילד
התעורר ופניו התהוו לצורה של חצי ברוריה חצי יוסי.
"ברח טוביה, ברח" המהמה הדמות המרוסקת שעל הרצפה.
"ומה בדבר הילד" שאל טוביה המבועת.
"הילד מת, סשה מת, הילדה תגדל להיות מטורפת, האמא תתאבד, והאבא
יתחיל לצרוך סמים קשים"  אמרה ברוריה בעליצות  "אך אתה, ברח,
ברח רחוק, ואל תשכח, תמיד קוביית קרח ביד" שכשסיימה ברוריה (או
יוסף?) לומר את המילים האלו נפחה נשמתה וטוביה מצא את עצמו בלב
סלון מגואל בדם עם ילדה שהתעלפה בסלון , אמא שמסתגרת בחדר ואבא
שאין לדעת מתי יחזור וימצא את בנו מרוט ומת על הרצפה. טוביה
התרומם ויצא מן הדלת משאיר אותה פתוחה ודידה באיטיות לעבר
הסובארו. קריין צעקני היגג כי כעת משנסתיימה שביתת המורים, אין
תירוץ יותר להבריז מבית הספר ומקהלה של איש אחד שעושה דמויות
רבות הגיבה במה שאמורה הייתה להיות צורת תגובה סטריאוטיפית
ומשעשעת, אבל מה שבקושי שעשע בימי חולין וודאי שלא שעשע את
טוביה כעת.  אם כי לא  הייתה בו את השלווה הדורשת פעולה פשוטה
כמו כיבוי המקלט. הוא נסע לכוון איילון, ודהר דרומה לביתו של
אחד המקובלים שהכיר על מנת לטקס עצה להמשך.

משטרת ישראל מודיעה כי פענחה את פרשיית הרצח הכפול בראשון
לציון.
                               

אחרי שבוע אצל הבבא בנתיבות, לאחר שהתוודה בפניו , וזה, מתוך
הכרת תודה לאביו המנוח  של טוביה - שהיה מהתורמים היותר גדולים
לקומפלקס שעכשיו מסתתר בו בנו - אירח אותו בכבוד של מלכים -
הסתיימה החגיגה, השוטרים דפקו בדלת, הפכו את המקום ומצאו את
טוביה בעיצומו של  טקס שכלל אמירת לחש סודי בן  אלפי שנים שהיו
אומרים בני כת האיסיים כאשר נתקלו בתופעת טבע אותה לא יכלו
להסביר. השוטר המבוגר יותר- צאצא של רב גדול בטריפולי, מתוך
הכרת פחד מסוימת, גמגם "מר טוביה אמזלג, אתה עצור בחשד לרצח של
הילד יוסף סוויסה, ושל סשה זייד, כל דבר שתאמר יוכל וישמש נגדך
בבית משפט". טוביה הלך איתו כפוף, ואפילו לא ניסה להסביר, אך
כשניגשו לכפות אותו באזיקים התעוררה בעיה, מאחורי גבו החזיק
טוביה חתיכת פלסטיק ובתוכה קרח ממנה סירב להתפרק, התנהל קרב
קצר בסיומו טוביה התשוש הספיק עוד לדחוף את גביש הפלסטיק הקפוא
לתחתוניו, והניידת הפליגה לדרכה. עוד דובר משטרת ישראל מוסר את
ההודעה על פענוח הרצח שזעזע את המדינה, ודרך חלונות הזכוכית
המשוריינת של הניידת ניתכו פנימה מספר כדורי טניס , ראשית הם
חדרו דרך גלגלי עינם של הנהג ושל השוטר המבוגר החביב שישב
לצידו, השוטרים מאחור הספיקו לשחרר את האזיקים מידיו של טוביה,
ולנסות לברוח - ללא הואיל, הכדורים לא הותירו להם סיכוי.
בכוחותיו האחרונים הצליח טוביה להגיע לגביש הפלסטיק ולהחזיקו
מול הכדורים והללו נעלמו כלעומת שבאו. הניידת הבאה שהגיעה
והתמונות שראו שוטריה הכתיבו את הכותרת של עיתון המחרת "הקצב
מראשל"צ".

עסקת טיעון
                       

התיק היה פתוח, טוביה סירב לשתף פעולה, עורך הדין שמינתה לו
הסנגוריה הציבורית היה מרוצה מכך שיוכל לטעון לאי שפיות, אך
טוביה סירב לשתף עימו פעולה ואף איים שכאשר יובא בפני שופט
יטען כי הוא שפוי וביכולתו לעמוד בפני המבחנים הפסיכיאטריים
הנוקשים ביותר. לבסוף הסכים טוביה להודות בכל ואף לספק הסבר
שיניח את הדעת לכל השתלשלות האירועים, ובלבד שאת מאסרי העולם
המצטברים שקיבל יבצע כמשגיח כשרות במטבח הכלא, שם תותר לו גישה
של 24 שעות לגבישי קרח ומבלי שישאל שאלות. עורך הדין הנמרץ
זימן פגישה עם השופט ועם התביעה שם הוסכם שכדי שלא ישאלו שאלות
בתקשורת - ההבנה הזו לא תועלה על הכתב ובסוד העניין יובא מלבדם
אך ורק מפקד הכלא אליו ישלח טוביה. המשפט נערך בצורה מהירה,
טוביה הסביר כי נתקף תסכול לנוכח אי הצלחתו להוציא את הדיבוק
מהילד יוסף סוויסה ולכן שחט אותו, סשה ניסה להגן על הילד ולכן
נרצח אף הוא, מהשוטרים הוא ניסה להימלט ולאחר שהללו ריחמו עליו
והסירו את אזיקיו הוא התנפל עליהם. בפסק הדין היו יותר חורים
מבגבינה של וולט דיסני אבל משפחות השוטרים והמעבדה לזיהוי
פלילי לא הערימו קשיים לגביי הפצעים מהם מתו השוטרים שבניידת.
ורק אני, סוהר סדיסט שניסה להפריד בין האסיר מספר אחד במדינה
לקרח הקדוש קיבלתי את חיי במתנה כאשר עדת כדורי טניס תקפה את
מטבח הכלא, ובתמורה להבטחתו של טוביה לספר לי אחר כך למה,
מסרתי לו את מפתחות המקפיא.