כבר היה מאוחר
והמשוררת התכוננה ללכת לישון
היא בדיוק כיבתה את האור בסלון
כשלפתע נשמעו רחשים מוזרים
מתוך פסנתר הכנף,
מעין רשרוש
ומספר דפיקות עמומות.

המשוררת ניגשה אל הפסנתר
והרימה מעט את הכנף הסגורה
שלהפתעתה הוסיפה להתרומם מעצמה
ומתוך הפסנתר יצא גבר כבן חמישים
כפוף מעט וגם קצת מקריח
ומשך אחריו החוצה כיסא נמוך
וכובע משובץ.

היא פתחה את פיה לומר משהו
אבל האיש היסה אותה
ששש... הוא לחש,
לא כדאי לנו להעיר אותם.
אני יודעת מי אתה! היא לחשה
אתה גלן גולד, הפסנתרן!
נכון, אני הפסנתרן, הוא אמר.

את מי לא כדאי לנו להעיר?
שאלה המשוררת.
את המלחינים הישנים, הוא ענה לה,
ובמיוחד את האדון בטהובן...
הוא אומנם חרש,
אבל מתעורר מכל רעש.
גלן סגר בעדינות את כנף הפסנתר.

זהו עכשיו כשהפסנתר סגור
אפשר לדבר רגיל, הוא אמר.
אתה רוצה להגיד לי שיש מלחינים
שישנים כאן בתוך הפסנתר שלי?
גלן התיישב על הכיסא הנמוך,
כן, הוא השיב.

ומה קורה אם הם מתעוררים?
בלגן נורא... נורא!
הם לא כל כך מסתדרים ביניהם
את מבינה...
היא הנהנה בראשה לאות הן
וגלן פתח את מכסה הקלידים.

ומה אנגן לך עלמתי? הוא שאל.
באך... את הווריאציות!
קראה המשוררת, כולה אור.
גלן עצם את עיניו,
נשם נשימה עמוקה והתחיל לנגן  
והמשוררת עלתה והתיישבה
על גבי הפסנתר.

כשהתעוררה בבוקר הבא
מכסה הקלידים היה סגור,
גם הכיסא הנמוך נעלם.
הוא שכח אותו... חשבה לעצמה
והניחה את הכובע המשובץ
מתחת לכנף.