יושבת בחושך, מכורבלת בפינת המיטה.
הרגליים מקופלות עם הברכיים למעלה, הידיים חובקות אותן חזק
וצמוד לגוף.
הראש מונח על הברכיים, השער מכסה את הכול.
נסגרת בתוך בועה, בצד, מופרדת מהכול ומכולם, מתבודדת.
בתוך החושך והפחד יד מושטת אל הבועה, מלטפת, משדלת, מבטיחה,
מרגיעה.
הבועה מתמוססת, נותנת ליד להתקרב, נותנת לה לנסוך בטחון,
אמון.
מאפשרת נגישות מהעולם החיצון אל תוך חייה, חלון קטן דרכו יהיה
אפשר להציץ אל תוך הסערה שבפנים. חלון קטן עם סורגים, דרכו
מתבוננת ילדה קטנה ורדופה בעיניים גדולות, מפוחדות, אל העולם
שבחוץ, מקווה שמישהו יבחין בה ויבוא לשחרר אותה מכלאה.
היד מגששת את הסורגים, מסירה אותם אחד אחד עם הזמן.
השפתיים מלחשות, מכשפות, מבטיחות שיהיה בסדר... מהמהמות שיר
איטי ונמוך... צלילים שחודרים להם בשקט אל הלב.
הסורגים הוסרו, הילדה יוצאת בזהירות מעולמה הפנימי, אוחזת ביד
שחיפשה אחריה, יוצאת לאט מהאפלה הסוררת בפנים אל האור שבחוץ.
היא הולכת באמונה אל הידיים שחילצו אותה, כמכושפת מובלת לשמע
הקול הבוקע מאותן שפתיים.
הולכת לחסות בצל המבטיח שבין ידיים אלו, מקום שהובטח לה שיגן
עליה.
הידיים עוטפות בחיבוק חם, מנחם, מרגיע. מגנות עליה ומברכות על
שבטחה ויצאה.
החיבוק מתהדק, הידיים נכרכות סביב בחוזקה.
אך הילדה התמימה, באמונה שלמה לא מנסה להיאבק ולהשתחרר, היא
מאמינה שמגינים עליה, שהכול נעשה בשבילה, לא יפגעו בה כאן,
במקום אליו שחררו אותה וסיפרו שהכול יהיה טוב.
החיבוק נעשה חונק, מונע כל יכולת לזוז, כל יכולת לנשום. מחנק,
פחד.
אחר מאבק קשה הילדה משתחררת, בדמעות היא רצה חזרה לכלאה, חוסר
אמון בעיניה, פגיעות.
את אותם הסורגים אשר חיכתה שיוסרו היא מנסה להחזיר מהר למקומם,
שיישארו חזקים מפני העולם שבחוץ.
מפני כל אותן ידיים עדינות, שמלטפות ברכות ומרגיעות.
מפני השפתיים שיחייכו, שילחשו מילים ויהמהמו מנגינות קסומות.
לחזור כמה שיותר מהר אל אותה הסערה שבתוך החושך.
אל הקור והפחד הידועים, המוכרים.
רעד מרטיט את הגוף, הידיים מתהדקות יותר סביב הרגליים בחיבוק
נואש.
יפחה שקטה נמלטת בין השפתיים אל החשכה המבודדת.
דמעה מלוחה זורמת על הלחי החמה בשביל שסללו קודמותיה.