[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דנה בצבא
/
בת 10

את תמיד רודפת אחרי משהו. מנסה להשיג מטרה. לשנות את עצמך.
לאהוב את עצמך יותר.
להיות קלילה יותר. שמחה יותר. פתוחה יותר. אז תסתפרי, תורידי 2
קילו, אחרי הצהריים תלכי לקוסמטיקאית ותעשי גבות ושפם, למרות
שאת בלונדינית, אין מה לעשות, זה הגנים, ואז תצאי בערב ותהיי -
תהיי מה? תהיי שמחה? וכמה זמן זה יחזיק? ערב? ואולי כמה שעות
אחר כך? זה יחזיק גם כמה שעות אחרי הצהריים, כשתתכתבי בהודעות
עם הבחור שלקח ממך את הטלפון בפאב אתמול. הוא באמת נראה טוב,
וגם את נראית טוב אתמול, את יודעת, מרגישה את המבטים, מחפשת
אותם, עושה את עצמך כאילו מתרכזת בשיחה עם חברה, בלצחוק עם
ידידים, שלוק סקסי מהבירה, העיניים מרוכזות בשיחה, אבל העיניים
שבראש, קרני הלייזר, סורקות את השטח, מסמנות וי על כל לוח
דמיוני בראש על כל מבט סוקר, על כל אחד שמסתכל עלייך ונראה
מעוניין.

זה באמת עושה לך טוב, רק המבטים, לדעת שהם מדמיינים אותך בתור
משהו הרבה יותר שווה ממה שאת באמת. לא רוצה מחויבות, לא רוצה
להרגיש. מפחדת להרגיש. וכשהם מבקשים את המספר, את משננת את
התגובה הקבועה, שבדיוק התחלת לצאת עם מישהו, אז סליחה אבל לא,
ומחייכת חיוך יפה, שייתבאס עוד יותר, ומסמנת וי גדול על הלוח
בראש. מבחינתך המטרה הושגה, האגו קיבל את מנת הסיפוקים שלו
להערב, את יכולה לחוזר הביתה, לחנות רחוק כי אף פעם אין חניה
קרובה בארבע בבוקר, וכשאת יוצאת מהאוטו להתקשר לאמא ולהודיע לה
שחניתי ואני עוד שניה מגיעה, אז שלא תיבהל מהרעש של המפתחות,
וגם שתהיה רגועה, שתדע שאת לא הולכת לבד בשכונה בשעות כאלה,
שלא יאנסו אותך או יחטפו אותך או השד יודע, ואת יורדת במדרגות,
נושמת את האוויר הצלול של ירושלים בארבע בבוקר, שהוא אולי הדבר
הכי אמיתי בכל הלילה הזה, ושומעת את המואזין מרחוק, איזה כיף
לו שיש לו במה להאמין.

את נכנסת הביתה בשקט, מנקה את האיפור, מסירה את העדשות, והנה
את שוב, את לא תצליחי לברוח מזה אף פעם, ילדה קטנה עם משקפיים,
ואם מסתכלים על התמונות מהצופים בכיתה ה', באמת שבקושי יש
הבדל. אבא תמיד צוחק שלא השתנית מגיל 10, ואת יודעת שזה נכון
ולא נכון, כי בבוקר שבת כשאת קמה, עם השיער הפרוע והמשקפיים
והפיג'מה, את באמת אותה ילדה של אבא, אותה ילדה שכל יום שבת
אוכלת תותים עם שמנת, ובולעת עיתונים, מעריב לילדים, מעריב
לנוער, הארץ, מה ההבדל. אמא ואבא עשו מנוי להכל, ל'הארץ' בשביל
להניח על השולחן בסלון, ול'מעריב' בשביל לרפרף עם הקפה של
הבוקר. ואת קוראת את הכל, כל מה שיש, קוראת מגזינים מפגרים
שמביאים לך מארצות הברית, כי משהו בהם כ"כ מדריך, שלרגע את
באמת מאמינה שיהיה בסדר. שאם תשתמשי בשיטה שלהם להוצאת שחורים
בשתי דקות, ותכנית הרזיה בשלושה שבועות, ולשנות את הרגלי
האכילה בחודשיים, ולשנות את הגישה הדפוקה בשבועיים, אז באמת
תהיי שמחה. מתכרבלת על הספה, ובקיץ על הנדנדה בגינה, ומרגישה
פחות בוגרת ויותר אבודה מכל האחים הקטנים, וכשאבא אומר את
המשפט הקבוע שלו ומחייך, ש"את נראית בדיוק כמו שנראית כשהיית
בת 10", את מחייכת אליו חזרה, ויודעת שעכשיו את באמת נראית
כמוה, ואולי אפילו יותר קטנה.

אבל אתמול בערב, הבחור שלקח ממך את הטלפון, זה שדווקא נתת לו,
התלבטת, וחייכת, ונתת את המספר, בלי להתבלבל בכוונה באף ספרה,
הוא לא חשב את נראית בת 10, ואת באמת לא הרגשת בת 10, הרגשת
בגיל שלך, והרגשת טוב. ועכשיו הוא שולח הודעה, ואת כמו שתי
ילדות שונות, זו הקטנה ששוכבת על הספה מכוסה בשמיכת פליז עם
פיג'מה ורודה ומשקפיים וסווצ'ר של 'ו'3 צועדים לחטיבה', וזו
הגדולה, הבוגרת, המפלרטטת, הבטוחה בעצמה שמתכתבת איתו, למודת
נסיון, יודעת איך לשחק את המשחק, איפה לשים סמיילי, ופסיק,
ושלוש נקודות. ובתוך כל הזיוף, זה הסוד הקטן שלך, השילוב הזה.


הם רואים אותך בת 10, הם רואים אותך בת 19 עם בגדים יפים
ואיפור, ורואים אותך בפאב, ובצבא, וכל מה שרואים הוא לא אמיתי,
הוא משחק שאת משחקת, ועכשיו על הספה את שתי ילדות שונות זו מזו
וקצת נהנית מזה, זה מרגיש אמיתי, זה רק שלך, ואת מחייכת חיוך
קטן לעצמך. איך את עובדת על כולם.

את קובעת להיפגש איתו בערב, הוא באמת היה חתיך, ולמרות שבא לך
להמשיך ולהתכרבל כל השבת ולהיות ילדה של אמא ואבא, או אפילו
לראות סרט, בעצם זה די מפתה, וככה גם לא תחזרי מותשת לצבא
(וזאת המחשבה הכי חנונית שאף אחד לא מעז להגיד שעוברת לכולם
בראש כל מוצ"ש), את קובעת להיפגש איתו, רוצה שוב להרגיש מושכת,
בוגרת, לצחוק קצת, לפלרטט קצת, שיהיה לך מה לספר לחברות בצבא.
אז את קובעת איתו בעוד פאב רועש עם מוזיקה טובה, שחלילה לא
תשבו באיזה בית קפה ותגיעו לרמת שיחה עמוקה, שחלילה לא תפתחי
בפניו, שלא תספרי על מי שאת באמת, על מה שאת אוהבת. לרוץ,
ולשבת בלילה ולכתוב.

בשעה הזאת כשכולן כבר ישנות, ואת שוכבת במיטה עם האור של
הפלאפון וכותבת, את מרגישה סופסוף אמיתית קצת, עמוקה קצת,
חושבת על דברים שהם מעבר למה תאכלי ומתי תשני ומתי תצאי כבר
לרגילה. וכשאת קוראת את השטויות שכתבת, ורואה את המילה 'גבות'
יותר מדי פעמים, וגם את המילה 'פטמות', פה ושם, זה לא ארוטיקה
חס וחלילה, סתם על איזה שיחה מטומטמת שהיתה לך עם הבנות בחדר
וקצת מחשבות שלך עליה, ומבינה שזה זבל, שגם סופרת את לא תהיי,
שזה כלום, גבות ופטמות, ומי ירצה לקרוא את זה, ילדות בנות 14
במקרה הטוב, וזה קצת עצוב, כי לכתוב זה הדבר היחיד שחשבת שאי
פעם תהיי טובה בו. ובאישזהו מקום כן הרגשת שזה נותן לך יתרון
על פני אחרים. זה אמנם חיסרון עצום, כי כבר 19 שנה שאת לא
מרגישה כלום, לא מצליחה להתאהב, לשמוח באמת, גם לבכות, רק
כותבת סיפורים ומשפטים על פטמות וגבות ובנים חתיכים שלעולם
תצליחי לאהוב באמת. ובפנים בפנים, את עדין אותה ילדה של אבא,
ובלב תמיד תהיי חניכה בצופים בכיתה ה', שקמה בשבת בבוקר ובולעת
עיתונים, ומאמינה שבסוף יהיה לך טוב.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מועצת גדולי
החכמה החליטה
היום להקים
מגדלור
בנתיבות.
אולי תחלוף
אוניה?


תרומה לבמה




בבמה מאז 7/6/08 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דנה בצבא

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה