עצמי אינו מחויב לי, ואיך אתחייב לאחר.
שתי טבעות בין אצבעות, קשר אחד מתעגל.
ובלי קשר, עצמי אינו פנוי לקשר.

מתעמק בהווה, חופר ברוחי, מחפש סימנים.
יוצא לטיול בין רחובות מחשבתי.
פעמים מועד, פעמים עף, נוגע בדמיון המטורף.

ובא לו איש, מתקרב לעברי, מגיש לי נרות משונים.
"הם מאירים חורים שחורים" אמר, הניחם בידי, ונעלם.
הסתובבתי לבדי, שתי נרות בידי.
הם מאירים לעבר, לעתיד.
הם קסומים.
ובהווה, באה רוח, ואבקות כבו, ועשן לבן.

חומות שחורות, כלבים לבנים,
מנסים לטפס, נובחים לעברי.
ניסיתי לפתוח, אך אין מענה, אין שומר בשער...
הקצתי, קפאתי, סחטי זעתי.
שעוני לא מכוון, מחוגים שקריים.
פסעתי לעיר הגדולה, אלפי אנשים על אוטומט מהלכים.
הכל עכשיו, ההווה.
זה רק אתמול קיפלתי מיטתי,
אספתי את זקני,
מלאתי מי באר, לבקבוקי זהב זוהרים.
ויצאתי את דרכי.

הולך ידיים, ראשו נושק רצפה.
קרץ ואמר "העולם הפוך אז מתהפכים".
חשבתי הרבה על אמרתו המשונה,
אולי הוא צודק אך מי זאת ידע.
אסף הוא עלים, כתב בם מילים,
וחילק הוא אותם, לעוברים ושבים.
מילות קסמים.
אך באה רוח,
ועלים ומילים, עפים לשחקים.

צועד ונודד בין חלקי הנפש השונים, מחפש כיוונים.
שואף אור מסנוור חושים, לתוך אותם ההרגלים.
מקבלים הם עכשיו משמעיות חדשים.

עצמי נעמד במקום, זה גופי מתהלך.
מבחוץ אני חי, ומבפנים מה הולך.
מראות, מראות גופים שקופים.