בצהרים של אמצע חודש אוגוסט עמדתי וטיגנתי שניצלים. שנאתי לטגן
שניצלים. עבודות טיגון, בישול ואפייה נדמו כטפטוף זמן מברז
מקולקל,  זמן אותו הייתי יכולה להקדיש לפעולות חשובות באמת,
כמו להפעיל את מכונת הכביסה, לסדר את הכלים במדיח, לאסוף ללא
סוף את הצעצועים של ילדי, שהכשילו אותי שוב ושוב.
מבין כל עבודות הבית, הכי שנאתי לטגן. הריח המשכר שהבטיח שובע,
שיקר, ורק הבעיר את תחושת הרעב שזרקה אותי בחזרה לריח הטיגונים
של אימא. עמדתי ליד האש המתיזה, מרגישה את כף ידה הכבדה של
אימא  מונחת על צווארי, מלפפת, לוחצת נושפת לי בעורף, תמהרי,
נו, קדימה, תקשיבי כבר לאימא, אין זמן, עוד רגע וייפרצו
הילדים, ועוד לא סיימת, כמו תמיד, כבדה ואחרונה, רק אל תגידי
לי שעוד פעם צ'יפס. מה את רוצה, ילדים שמנים כמוך?
לא זזתי, מרגישה את כובד היד על הצוואר, מדמיינת איך אני
מסובבת את הגוף שלי אליה ואומרת לה, תעיפי ת'יד השמנה שלך
ממני, את שומעת? .  
היא לא הרפתה, הנשימה הפכה קשה.
לקחתי אויר, מסתובבת לעברה, שלחתי יד ארוכה אל הצוואר שלה,
מסננת "הפעם, לא תצאי מזה בשלום". היא ניסתה להגיד משהו, אבל
לא הצליחה. ראיתי איך הפנים שלה מכחילות ואחר מאפירות. האף שלה
השמיע מן חרחור מוזר, שרק גרם לידיים שלי להתהדק עוד יותר חזק,
סביב הצוואר הנפול ואפילו שמישהו בתוך המוח שלי צעק, תעזבי, לא
הקשיבו האצבעות ורק דבקו עוד בצוואר הקר, שהתקשה לשאת את הראש
הענקי שנפל ראשון, מושך אחריו כשיירת מגדל קלפים את  האיברים
כולם. שרירי גופה של אימא נמסו אל תוך כפות ידיי, מאלצים את
הגוף לרצפה.
אימא שלי, שכבה במרכז המטבח, המכשירים השימושיים בהו בה
בחוסר-אונים, מנסים למחוק את הטבח.
במטבח גר טבח/ חבט ולא בטח/באף אחד/במטבח/דר טבח/עד שהטבח
נגמר.

באותו יום, של אמצע חודש אוגוסט, החלה השמש להכות כבר מהשעות
המוקדמות של הבוקר. המזגן ניסה להרגיע את החום של הבית, שהיה
נדמה כאילו עוד רגע ייפרם, אל תוך הבערה. שהרי שבסופו של דבר,
הכל קשור בלחץ, עוצמה וזמן, אשר שילובם במינונים הלא נכונים,
יכול לפרום גם את החזק והאיתן ביותר בטבע האנושי והחי.
גם הזוגיות הייתה כזו.

ג'יימס ואני הכרנו כשעבדנו כמלצרים מתלמדים. זה היה אז, כשעוד
חלמתי לסיים את לימודיי ולהפוך  לאשת קריירה מצליחה. מעולם לא
קיבלנו את התואר הנכסף "מלצרים קבועים". זה היה בשבוע השלישי
נדמה לי, להתלמדות שלנו. מנהל אולם האירועים זימן אותנו למשרדו
אפוף העשן, והודיע לנו בחיוך מדושן, כי הוא משחרר אותנו מכל
התחייבות ל"חלום ליל קיץ".
ג'יימס היה על סף התמוטטות. הוא  ניסה לשכנע את האיש השמן
שייתן לנו הזדמנות אחת להוכיח לו שאנחנו ראויים.
אני פרצתי בצחוק בלתי נשלט.
"מה כל כך מצחיק אותך, גיברת צעירה" שאל הפה השמוט של המנהל,
אבל אני לא יכולתי להפסיק את הצחוק שנהדף מקיר לקיר, חובט
בדרכו את השמן ודורס את ג'יימס שפיו נפער בתימהון, לא מבין מי
היא הבחורה הפרועה, העומדת לצידו. הוא רק מלמל "בחיי, אדוני,
תן לנו צ'אנס, אני מבטיח לך, אתה לא תצטער". אבל השמן נהם
לעברו, "קח את עצמך ואת המשוגעת שלך וטוסו לי מהעיניים. מספיק
בזבזתי זמן על כלום, אתם שניכם, לא תגיעו רחוק" סינן משפט
אחרון שהדהד את יציאתנו החוצה לרחוב.

עמדנו בחוץ, נותנים לגשם לבכות לנו על הכתפיים השמוטות של
ג'יימס והגאות שלי. רק הרחמים גרמו לי להציע לג'יימס שיבוא
לשתות איתי בדירה. הוא גרר עצמו אחריי למכונית כבובת סמרטוטים.
כשהייתי ילדה, הייתה לי בובת כזו. אהבתי לסרק את השערות המעטות
שנשארו על ראש, אחרי שתלשתי את רובם. הייתי מחבקת אותה כל כך
חזק. מפסיקה רק כששמעתי את היבבות.  

כשהגענו לדירה, פשטתי מג'יימס את המעיל שהיה ספוג מים. הוא לא
התנגד. איבריו סרו למרותי גם כשהורדתי לו את החולצה הלבנה,
משאירה רק את הפפיון השחור, שהיה גאה בו כל כך. כשפתחתי את
רוכסן המכנסיים השחורים, החלו הרגליים שלו לרעוד והוא אמר"
רגע, חכי דקה" ורץ לכיוון השירותים. האזנתי בסקרנות לקולות
ההקאה שעלו מהאמבטיה. אחר כך חזר שפוף יותר, מכוסה במגבת קטנה
שמצא באמבטיה, שלא הצליחה לכסות את שיער ערוותו. דמותו הייתה
רחוקה מרחק בלתי אפשרי מכל פנטזיה שלי על גבר שיהיה ראוי לי.
למעשה, ג'יימס  היה ההפך הגמור מהפנטזיות שמילאו לי את הלילות,
בזמן שהייתי שוכבת על המיטה שלי, האצבע שלי תקועה עמוק בדגדגן,
והראש לוקח אותי למסעות של צליבה.  
ג'יימס לא העיר בי אז את הצורך להכאיב. רק הרגשתי תשוקה לכדרר
אותו לתוכי, לטמון את ראשו בין ירכי שיערות ערוותי, ולהמתין
בשקט לבכי. הוא לקלק את ערוותי, חופר בה כתינוק המשתוקק לחלב.
מגע לשונו המחוספס העביר בי צמרמורת לא נעימה. תפסתי את הראש
שלו בשערות, מבקשת שיפסיק. הוא לא התעקש. אחר כך ליקקתי את
איברו המדולדל שתפח באיטיות מטרידה בתוך פי. אחרי זמן קצר
מידי, השפריץ לתוך פי, את המיץ המר הקוצני, גופו מטלטל מצד לצד
בבכי חסר קול.
אחר הלילה ההוא, ג'יימס לא בכה יותר.  
ההחלטה על נישואינו, ההריונות, לידת הילדים, הלימודים שלו,
בעוד אני מוותרת על לימודיי בתירוצים שונים של טובת הבית
והילדים, מילאו את חלל ימינו ולילותינו. מידי פעם, כשהייתי
חולפת ליד דמותי במראה, הייתי מתפלאת מי היא זו, המשתקפת ומה
לעזאזל הקשר בינה וביני. יכולתי להאשים בשממה שאחזה לי את
הנשמה את ג'יימס, את נישואינו או את שני ילדינו. לא עשיתי זאת.
לא היה בכך טעם.
לרוב היו הלילות שקטים וקרים. לאט, אך בביטחון גמור, הזדחלה
בינינו הבנה בלתי מדוברת על שמירת מרחק קבוע, נזהרים זה בזו
כשני אנשים פצועים.  

דמותו של ג'יימס הלכה והצטמקה למול עייני. לא הרגשתי כל אכזבה,
שהרי ציפיות לא היו לי מראש.  לכל רגש אחר, לא נתתי אחיזה
בגופי. אפילו בחורף הקשה ההוא, בימים בהם הייתי בטוחה שהוא
מזיין את המזכירה שלו, שעבדה איתו במשרד, לא התרסתי על כך
בפניו. לפעמים, הייתי מוצאת את עצמי בוהה בבחורות צעירות שחלפו
על פנינו בבית הקפה השכונתי, מדמיינת כיצד אני צדה אותן עבורו,
מפתה בדברי חלקות, קונה תכשיטים יקרים, מבשמת בבושם שאהב. אחר
כך הייתי מגישה לו אותן על מגש זהב, כשושנים אדומות, פעורות
פה. מחשבות אלו מילאו את שנת הצהריים המעורפלת שלי, מרטיבות
לי את התחתונים ברוטב סמיך.

בחורף, שהיה לפני הקיץ, מצאתי את עצמי צהריים גשום אחד, נוסעת
אליו למשרד, נושאת בידי קופסת פלסטיק מלאה שניצלים שטיגנתי
בבוקר. כשהחניתי את המכונית ליד המשרד, צדתי בזוית העין את
דמותו המוכרת אך עם זו הזרה. הוא לבש את גלימת עורכי הדין
המהודרת שלו, נשען בגבו על אחת המכוניות. ידו האחת אחזה
בסיגריה, שרק לפני שלושה חודשים סיפר לי שנגמל. בידו השנייה
הושיט את המצית המהודר שקניתי לו, אז, כשעוד עישן בידיעתי,
והצית סיגריה למזכירה שלו, שעמדה מולו בקרבה לא נדרשת, מסיט
שערה סוררת משיערות ראשה, שנפלה לכיוון האש. היא צחקה ואמרה לו
משהו שלא יכולתי לשמוע, על האוזן הקטנה שלו, רוכנת אליו עם
החזה הענק שלה, שהיה חנוט בחליפה שחורה, מבצבץ מבעד למחשוף
החולצה הלבנה. הוא כפתר לה לאט כפתור אחד במעלה החולצה, מגהץ
בידו את חולצתה באיטיות מקצה צווארה ועד מותניה. היא מצידה
החזירה לו בצחוק מתגלגל.  
חיכיתי עוד עשר דקות עד שדעכו צחוקיהם והסיגריות גססו תחת עקב
מגפה השחור.
הבטתי במחוגי השניות שזזו באיטיות מעצבנת בחלל השעון שמולי.
כאשר עברו בדיוק שלושים דקות, יצאתי מהמכונית ופסעתי לעבר
המשרד. נכנסתי. בירכתי לשלום באדיבות את המזכירה, שישבה בדלפק
הקבלה, מחייכת אלי חיוך חושף שיניים גדולות וצחורות. חייכתי
בנימוס חזרה. אחר שאלתי אותה אם בעלי בפנים ואם אפשר להפריע
לו. היא הרימה את הטלפון ואמרה :"אשתך פה. אתה פנוי?" כנראה
שהוא אישר לה כי היא השליכה לעברי :"את יכולה להיכנס".
נכנסתי למשרד ואמרתי ברצף, " אני לא יודעת למה באתי, אבל בא לי
להביא לך את השניצלים שאתה כל כך אוהב. סתם ככה, לפנק אותך.
אין לי דקה, צריכה לאסוף את הילדים. אז בתיאבון, מותק, ותכבד
גם את המזכירה".
הוא אמר, "תודה מותק, באמת שלא היית צריכה, את יודעת שאני מת
על השניצלים שלך, אבל ממש מזל שתפסת אותי, את הרי יודעת שבדרך
כלל אני אוכל בחוץ".
"כן, בטח שאני יודעת, בפעם הבאה אני אצלצל לפני" שפתיי רפרפו
על לחיו, הותרתי אותו עומד כשקופסת השניצלים בידו.

ג'יימס נהג לכנות את השניצלים שלי "ביתיים". זו לא הייתה חוכמה
גדולה אצל ג'יימס.
זיכרונותיו אודות הבישולים של אימו היו דלילים במיוחד. בעיקר
זכר את השעות הרבות בהן היה הילד ג'יימס מחכה בציפייה מורטת
לחזרתה של אימו מהעבודה, כשבטנו מתהפכת ומתקפלת פנימה, רוטנת
ובוחשת. אחרי שלא יכול היה עוד להשתיק את הגרגורים שהפכן
לכיווצים כואבים ממש , היה ניגש למטבח, לוקח לו פיתה, ומורח
עליה כמות מוגזמת של שוקולד למריחה.  
בכל ערב, מאז התחתנו, חיכתה לג'יימס ארוחה בת שלוש מנות ביתיות
חמות בדיוק מידה הנכונה. בכל ערב במשך עשרים שנים. חוץ מהערב
ההוא.
הערב שסגר את היום בו הבאתי לו שניצלים למשרד. כשחזרתי הביתה
נשכבתי עם הבגדים עלי. עצמתי את העיניים, מצפה לשינה שתיקח לי
את ההכרה. הרעש לא הפסיק להטריד. הארון עשוי עץ מלא, המראה
העתיקה שמולי, השידה עמוסת הבשמים המיותרים, החליפה המגוהצת של
גיימס, פערו את פיהם וגיחכו צחוק טורדני. לחשתי שקט, בבקשה,
תפסיקו. אני חייבת לישון, אם לא אשן, אמות. זה רק גרם לחפצים
המיותרים שאספתי לשווא במשך כל השנים, אוגרת אותם סביבי כמגנים
, להתפוצץ בצחוק גדול יותר. השידה החלה צועדת לעברי בצעדים
כבדים, מטלטלת מעליה את התמרוקים שהדיפו צחנה לכל עבר, הארון
הצטרף אליה, שופך את תכולת החולצות שגיהצתי לג'יימס החוצה,
בועט בהן ללא רחמים, והמראה, היא החלה מרחפת מעלי, משדרת לי את
פרצופי שהלך והתעוות לנגד עייני, מקמט את דמותי לכדי אישה
מקומטת ומיותרת. רציתי לצעוק הצילו, אך הפה לא נענה. תזוזת
החפצים שהתכוננו למאבק פסקה רק בפריצתו של בן לחדר, "אמא,
אימא, מה קרה?"
"מה קרה? כלום לא קרה," לחשתי
"את צעקת, חזק נורא, וחוץ מזה אבא בא, והוא מחפש אותך, אין
כלום במקרר"
"תגיד לו שאין. אני לא מרגישה טוב. שיכין לעצמו משהו כבר, או
שיאכל בחוץ" המהמתי.
הילד הביט בי בפנים מופתעות. אחר יצא מהחדר מותיר את הדלת
פרוצה.
מהקומה התחתונה יכולתי לשמוע את האב, צועק על הבן "לא מרגישה
טוב? לאכול בחוץ? אין בעיה. תגיד לה שאני הולך לאכול בחוץ" .
קול חבטה טלטל את הבית, בוקע את ריצפת חדר השינה, מפיל את
הבגדים, הבשמים, התמונות והמראה שנהדפו מקיר לקיר.
עצמתי את עיניי . החושך עטף אותי בשמיכה עבה. לא היה לי אויר.
 

מאז אותו ערב, ועד הצהריים של אמצע אוגוסט, השתכנה השתיקה
בבתנו. כובשת כל חלקה טובה. לא משלמת שכר דירה. שתיקה
כעכבישה זקנה,
טוותה את חוטיה סביבי,
אורגת אותי אל תוכה.

באותם צהריים של אמצע חודש אוגוסט, הקדים ג'יימס לחזור הביתה,
עוד לפני שחזרו הילדים, פורם בגופו הגמלוני את השגרה הברוכה של
יומי.
הוא ניגש אל הגז הבוער ואלי, הנוטפת מזיעה ושאל בקול מגרגר
"האם אני מריח את מה שאני חושב שמריח?" בעודו עושה כך חיבק
אותי מאחור.
הסטתי את גופי מגופו, רוטנת לעברו שיעזוב אותי בשקט וילך
לענייניו. אני כבר אקרא לו כשהאוכל יהיה מוכן.
כל הסיפור יכול היה להעצר כאן, אילו לא היה אומר ג'יימס את
שאמר. אומנם בשקט אמר את המשפט, כמעט בלחש. מנסה לא להתריס, לא
להתסיס.
"למה את לא דופקת את השניצלים"?
"דופקת?" חזרתי על המילה כאילו הייתה פחם לוהט בתוך פי,
"כן. מה את מופתעת?  דופקת. נו, את יודעת, עם פטיש מיוחד
לשניצלים. יש לנו אפילו אחד כזה איפשהו. ג'ינה, החברה שלך תמיד
דופקת אותם לפני הטיגון, ואז הם יוצאים דקים כאלה ויותר
טעימים.
"אתה יודע במקרה איפה הדופק שניצלים שלנו? עניתי.
"אני חושב שראיתי אותו במגירה של הסכינים הגדולות, נו, מהסט
שלקחנו מאימא שלך".
הוא פנה למגירה הגדולה, בוחש בתוכה, נזהר בין הסכינים שפצפצו
זו את ראשה של זו.
"תזהר, אתה עלול להיפצע". שמעתי את עצמי .
"אה, הנה הוא, הדופק, קחי, תנסי" אמר והלך לסלון, "תקראי לי
כשיהיה מוכן, אני מת מרעב".
עמדתי ודפקתי. בום טרח. חתיכות הבשר נמחצו תחת כובד הפטיש
שהותיר בהם סימנים.
דפקתי שוב, שניצל אחד, שני, שלישי והנה כבר הרביעי,  
השקט שעלה מהסלון הכאיב. אפילו רשרוש עיתון לא נשמע. הצצתי
מעבר לבר שחצץ בין הסלון שבו ישב ג'יימס והמטבח. הוא ישב שם
בישיבה זחוחה, גבו שקוע אל תוך הכורסא הגדולה שהייתה כורסתו
הכנועה. העיתון היומי, אותו קניתי כל יום עבורו, היה נתון בידו
האחת, ידו השנייה אחזה בכוס הזכוכית בעלת הרגל האחת, אותה מילא
ביין לבן חצי יבש, אותו נהג לשתות כל ערב.
הבטתי בו. באיש שהיה בעלי . הבטתי בו בדקדקנות, חורטת כל איבר
לתוך המוח. הלסת הרחבה הבולענית שהייתה פוצעת את שפתיי. כפות
הידיים הגדולות שהיו תופסות לי את הציצי מאחור, מורידות אותי
על ארבע, דוחפות במיומנות את הזין שלו לתוכי שהיה נדחף וחופר,
חוצה את גופי לשניים, בעיניים שכבר חודשים לא הצלחתי למקד את
מבטן למבטי, בכרס הקטנה שעלתה וירדה מעלי, מתחככת בתחת שלי.
העיניים שלו היו עצומות. הפה השמיע את הקולות הבלתי נסבלים
שגרמו ללילותיי להפוך את מוחי לעיסת נסורת.      

התקרבתי אליו בצעדים זהירים, ידי האחת אוחזת בפטיש השניצלים,
הולכת על בהונות אצבעותיי כלוליינית. כשהייתי כבר ממש קרובה
לראש שלו, ככה שיכולתי כבר לראות את כותרות העיתון הוא צעק,
"נו מותק, איך הולך לך עם הפטיש?"
"הולך מצוין " לחשתי לו ישר לתוך האוזן השעירה.
הוא הסתובב בחטף אלי, נבהל מעוצמת הקרבה המפתיעה.
הספקתי עוד לראות את עיניו נפקחות לעיגולים, מחפשות את עיני
שלא החזרתי אליו, עוקבות מהופנטות אחרי תנועתו האיטית של הפטיש
שחצה את המרחק שבינינו מסיים את המסע במכה חדה על קודקודו
הזחוח.
קול פצפוץ נשמע. עצמתי את עיני. אני לא יודעת כמה זמן עמדתי
שם, אך כשפקחתי שוב, יכולתי לראות את הראש של ג'יימס מתגולל
למרגלותיי מוצף רסיסים של דם. העיניים, הפה, אוזניים וקווצות
שערות  התערבבו בתוך מה שהיה פעם פנים ונדמו עתה כפאזל הרכבה
שאיבד את היגיון החיבור .
לא יכולתי לסבול את עיניו הפקוחות שנפערו וירו בי חיצים
שלוחים, מאיימים לבתר אותי לחלקים. באוויר עמד ריח חמוץ.

חזרתי למטבח. פתחתי את הברז נותנת למים להתלהט מעל כפות ידיי,
שפתי העליונה נשכה את התחתונה, מתבוננת בעניין בצבע האדום
העקשני אשר זלג לאיטו לכיוון החור בכיור, יונק אותו לתוך
מחילות תת קרקעיות. בתנועות יעילות וחסכניות שלפתי ממגירת
הסכינים את המסור החשמלי. אותו אחד שג'יימס קנה לפני שנתיים,
לצורך חיתוך תרנגולי ההודו של חגים ומאורעות מיוחדים.
מטבחי היה עמוס בהן. מתנות מאוד שימושיות אותן טרח ג'יימס
לקנות לי לשימוש יומיומי שהיו אמורות להקל על עקביות שגרתנו.
הבאתי את המסור לסלון, מחברת חוט לשקע, ממלמלת לעצמי, עוד מעט
ייפרצו הילדים ועדיין לא סיימת עם האוכל.
את הראש חצתה מחשבה, שברי מחשבות,מילה רדפה מילה, מילים.
שניצלים. יש שם ניצל, אולי נץ, או לץ, שקופץ, נתקע לו שניץ,
אולי יהפוך לעציץ, וישתה את המיץ. הכל השפריץ כשביתרתי את
אבריו של ג'יימס לחתיכות גדולות וטובות מראה.
הכנסתי את החתיכות הגמורות לתוך שקית זבל גדולה ששלפתי
מהמזווה. את השקית דחפתי לתוך הפריז'ידר, היא לא נכנסה. נאלצתי
להוציא שוב את כל החתיכות ולחלקן לשקיות קטנות יותר. עכשיו הוא
נכנס.
הדלקתי שוב את הגז להמשיך בטיגון, למרות שהיו לי כבר מספיק
חתיכות מוכנות ממקודם. עמדתי מול האש, טובלת את החתיכות
הגדולות רוויות הדם בביצה ששברתי וטרפתי ואחר-כך בפירורי לחם,
זורקת אותן אחת אחת אל תוך השמן העמוק, נותנת להם להתפצפץ
ולשקוע בתוכו.
כשכל החתיכות היו מוכנות, ייבשתי אותן יפה עם הנייר הסופג.
עכשיו פניתי לשטוף את הכלים המלוכלכים ולמלא דלי במים חמים
וקצף נוזל ניקוי כללי, בריח היסמין.
שפכתי כמות גדולה של מים על כל ריצפת המטבח שבמרכזו עמד כתם
גדול ומכוער בצבע בורדו. מהמבטח עברתי לסלון ומשם לחדר המשחקים
ואחר לעבר הקומה הראשונה, עוברת מחדש לחדר, מקרצפת, דוחפת,
הודפת כל חפץ מיותר.
עכשיו נותרו רק העיניים, הפה, האף והאוזניים.
לקחתי מארון הזכוכית שעמד בין הסלון והמטבח את קופסת הטורקיז
המעוטרת אותה מצאתי באחת מהחנויות האתניות במסע האחרון שלנו
לאנגליה.
הנחתי בזהירות את החלקים החסרים. החזרתי חזרה לארון וסגרתי.
הכנתי לי כוס תה עם חלב, והתיישבתי בכורסא של ג'יימס, ממשיכה
לקרוא את העיתון שהתחיל.

"אימא, אבא כאן? " פרצו הילדים לסלון בקולות שסיכלו את השקט.
"שלום מתוקים, איך היה בבית ספר?"
"בסדר, בסדר, מה האוטו של אבא עושה כאן? הוא בבית?"
"לא. הוא היה פה יחד עם מרק לקחת איזה תיק שהיו חייבים והמשיכו
הלאה לבית משפט", שמעתי עצמי אומרת.
"אה".
"תשטפו ידיים ובואו לאכול"
"אימא , את נוטפת זיעה" נסוגה מחיבוקי הילדה "את בסדר אימא? את
נורא חיוורת"
"כן, בסדר גמור, פשוט הייתה היום הרבה עבודה"
"מה יש לאכול? אני מת מרעב" שאל בן, משליך ממנו את הילקוט
באמצע הסלון
"שניצלים ופירה" עניתי,
"יש!" צעקו שניהם ובן הוסיף "חבל שאבא לא כאן, הוא מת על
השניצלים שלך".
"הוא איתנו גם כשהוא לא" חזרתי על המשפט אותו שמעו ממני אלפי
פעמים משננת לתוך אוזניהם, בלילות ובימים.
"כן, בטח" סינן בן
"אתה יודע שאבא עובד מאוד קשה כדי שיהיה לך ולאחותך כל מה שאתם
צריכים עכשיו ובעתיד"
"כן, כן, אל תתחילי אימא עם התקליט השבור, טוב? אפשר כבר לקבל
פה משהו לאכול"?
"קודם תשמור על הפה שלך ותשטוף טוב טוב את הידיים שלך
ובהזדמנות, גם את הפה לא יזיק".
הם גררו את עצמם באי חשק בולט לשירותים וחזרו משם בפנים
מותשות
ישבנו לאכול.
בן טרף שלושה שניצלים במהירות, מותיר בצלחת את הפירה מיותם.
דיאנה טעמה את השניצל וירקה אותו מידי החוצה בבעטה "איכס. יש
לזה טעם נוראי, באמת רואים שאת לא מרגישה טוב היום אימא, אולי
תלכי לישון".
"טוב, תאכלי את הפירה, אני באמת אלך לי לישון קצת עכשיו. תעשו
קודם שיעורים ואל תעשו רעש. אני כל כך עייפה"
עליתי לקומה השנייה.
נפלתי כשק תפוח אדמה על המיטה, חושבת שאני חייבת פשוט חייבת
לשטוף את עצמי ונרדמת תוך כדי בבגדיי וזיעת היום.

התעוררתי לקולות שהדם הגיע מהקומה התחתונה, מצמידים אותי
לתקרה.
ירדתי במהירות את המדרגות, כמעט ומועדת על שולי החלוק שזרקתי
עלי.
דיאנה ובן היו שם, זורקים תוך כשי צעקות ושאגות קרב את כריות
הספה, צורחים "תפוס" לדמות של גבר שתפסה את חלל כורסתו ג'יימס.

"טוב שירדת, אני מת מרעב, תחממי לי את השניצלים, טוב מותק? אני
מת כבר לטעום אותם אחרי כל הדפיקות שלך..." צחק האיש צחוק זר,
זורק תוך כדי המילים  את הכרית המוזהבת על ראשה של הילדה שלי.
עמדתי שם קפואה, מביטה בילד ובילדה שהיו פעם כל כך שלי, ובאיש
הזר, מעיפים וחובטים זה בזה כריות, מגלגלים את צחוקם והודפים
אותו מקיר לקיר, מדלגים עלי, יוצרים ביניהם משולש ברור נופלים
שמוטי איברים על הרצפה, ראש מונח על בטן מונח על רגל, יד נשענת
על זרוע, כתף לכתף.