היום בבוקר ישבתי עם דן בעמדה.  זה היה בוקר מוקדם כזה, לפני
שאנשים אמיתיים יוצאים מהמיטה. דן אמר שמתאים לו עכשיו שוקו
ולחמנייה.  אז אמרתי לו שילך ויקנה, הרי יש מכולת ממש מולנו.
הוא אמר שאין לו כוח וביקש שאני אקנה לו.  אמרתי לו שיביא לי
כסף והלכתי בשבילו למכולת.  הלכתי למרות שממש כמה דקות לפני זה
הוא אמר משהו על איזה בחורה חתיכה שעברה, למרות שדן בכלל נשוי,
ואני נעלבתי מזה, והחלטתי שבעקיפין הוא אמר שאני שמנה.  לא
משנה אם זה מה שאמר או לא.  אומרים שאנשים שמנים הם נחמדים.
ואני בהחלט נחשבת בעיני גברים לשמנה, מלאה לא רק במקומות
הנכונים, מלאה בכל המקומות.  בחורות כמוני הן אומנם נחמדות אבל
הן גם נעלבות.  אז נעלבתי ממנו, ולמרות זאת הלכתי לקנות לו את
השוקו והלחמנייה.  
הוא ביקש שוקו בשקית, ואני שאלתי איזה שוקו והוא אמר מוקה.
ואני חשבתי לעצמי שמוקה זה בכלל לא שוקו, אם זה שוקו אז למה
קוראים לזה מוקה?  אבל לא אמרתי לו את זה.  דן אמר שאם אין
מוקה בשקית אז שוקו בשקית.  
הוא ביקש לחמנייה.  אני שאלתי איזה לחמנייה והוא אמר עם
שומשום.  שאלתי איזה לחמנייה עם שומשום - ארוכה? קלועה?  הוא
ביקש לחמנייה קלועה עם שומשום.  ואם אין קלועה עם שומשום אז
רגילה עם שומשום.  מה זה לחמנייה רגילה אני לא יודעת אבל לא
שאלתי, החלטתי שרגילה זה כנראה ארוכה.  רציתי לוודא שאנחנו
מדברים על אותה לחמנייה כי דן לא מדבר עברית מהבית ולא רציתי
לקנות לו משהו אחר במקום מה שהוא רוצה בטעות.  אז שאלתי אותו
"לחמנייה קלועה? כמו חלה? כמו צמה?"  והוא אמר "לחמנייה קלועה,
כמו חלה, כמו צמה".  וחשבתי לעצמי שאם לא הייתי שואלת אותו את
כל השאלות האלו אז הייתי קונה לו סתם שוקו וסתם לחמנייה, בלי
שומשום ולא קלועה.  אז אם זה מה שהוא רוצה למה הוא לא אמר?
אבל גם את זה לא אמרתי לו.  גם ככה אנשים אומרים שאני מדברת
יותר מידי.  
הוא נתן לי מטבע של עשרה שקלים ואמר לי שזה עולה 3 שקלים.
התחלתי ללכת לכיוון המכולת והוא צעק לגב שלי שאם אין לא מוקה
בשקית ולא שוקו בשקית אז לקנות את הקרטון הקטן, אבל לשאול אותו
בקשר לפני כן ולקבל אישור.  אני חושבת שהוא ניסה להתבדח.  ואז
הוא שאל אותי אם אני זוכרת בכלל מה הוא רוצה שאני אקנה לו.
אני חייכתי ואמרתי "לחם אחיד, נכון?"  גם אני ניסיתי להתבדח.

הגעתי סוף סוף למכולת אחרי זמן ארוך שאני ודן דיברנו על מה
שהוא רוצה שאני אקנה לו.  מצאתי את המקרר וחיפשתי שקיות של
שוקו.  בעצם שקיות של מוקה.  מצאתי חבילות גדולות כאלה, עם
הרבה שקיות קטנות של שוקו בתוכן.  הלכתי לקופה כדי לשאול את
המוכרת אם יש מוקה, שאני לא סתם אחפש אם הם לא מוכרים את זה
בכלל.  חיכיתי לה הרבה זמן, היו שני לקוחות לפניי ששילמו.  ואז
סוף סוף שאלתי: "סליחה, יש לכם מוקה בשקית?"  היא אמרה לי שאם
יש במקרר אז יש.  היא הייתה גם מגעילה וגם התשובה שלה לא עזרה
לי בכלל.  חזרתי למקרר וראיתי שבצד השני שלו יש סלסלת קש כזאת,
שממש לא נראית בבית בתוך המקרר, ובתוכה היו שקיות קטנות של
שוקו.  התחלתי להרים את השקיות.  שוקו, שוקו, שוקו, בננה,
בננה, שוקו, שוקו, מוקה!  אה!  שמחתי שמחה גדולה, כמו שראיתי
פעם שאוהדי כדורגל שמחים כשהקבוצה שלהם מנצחת, רק בלי הרעש
ובלי הקפיצות.  הסתכלתי לראות אם יש תאריך על השקית, והיה רשום
ה- 8/10.  היום ה 11/10 כבר, שזה 3 ימים אחרי.  חיפשתי לראות
אם כתוב שהתאריך שרשום זה תאריך היצור או התאריך האחרון
לשימוש.  כי אם זה התאריך יצור אז אולי זה בסדר.  היה כתוב על
השקית "מומלץ להשתמש לפני".  חזרתי בפעם השלישית למקרר והתחלתי
לחפש שוב שקית של מוקה בין ערימות השוקו והשוקו בטעם בננה.
ואז חשבתי לעצמי שאולי מוקה זה בכל זאת סוג של שוקו כי הרי
הבננה זה שוקו בטעם בננה ולא בננה, אבל אולי בעצם זה לא שוקו
בטעם בננה אלא משקה חלב בטעם בננה??  אבל הייתי לבד אז לא
אמרתי את זה לאף אחד.  אני חושבת שגם אם הייתי ליד דן לא הייתי
מספרת לו את זה.  גם ככה אנשים אומרים שאני מדברת יותר מידי.
אם הם היו יודעים כמה דברים אני לא מספרת אולי הם לא היו
אומרים לי את זה כל הזמן.  או שהם פשוט יחשבו שמשהו אצלי ממש
לא בסדר אז גם את זה אני לא מספרת להם.  מצאתי שקית מוקה נוספת
עם תאריך אחרון לשימוש של ה- 17/10 , שזה עוד 6 ימים וזה גם
היום הולדת שלי.  לקחתי את המוקה והחזרתי את השקית הקודמת
לסלסלה.  
הלכתי לכיוון הלחם.  מצאתי שם באגטים מאוד יפים עם שומשום,
קשים כאלו מרוב שהם טריים.  אבל הם היו מאוד גדולים, וגם לא
דומים לחלה ולא לצמה.  אז לא לקחתי את זה לדן, למרות שזה נראה
טוב.  אולי עדיף, הבאגטים ההם היו ממש ענקיים ולא רציתי שדן
יהיה שמן ואז הוא ייעלב כמוני מאנשים שאומרים דברים מטומטמים.

המשכתי לחפש.
ראיתי בשקית שהייתה חצי שקופה לחמניות קלועות עם שומשום, כמו
חלה כמו צמה.  אבל השקית הייתה סגורה ולא הבנתי בכלל אם זה
לחמניות מאתמול או מהיום.  נגעתי באחת דרך השקית והן לא היו
מושכות כמו הבאגטים אבל כבר לא רציתי לשאול את דן עוד שאלות על
הלחמנייה שלו.  
חזרתי למוכרת המגעילה כדי לברר עוד פרטים.  "סליחה, יש שם
לחמניות קלועות, הן מהיום?"  היא אמרה לי שבטח, בטח, הכול
מהיום.  ואז שאלתי אותה אם אני יכולה לפתוח את השקית והיא אמרה
בטח עוד פעם.  היה לה מוזר ששאלתי בכלל.  היא בטח הייתה פותחת
בלי לבקש רשות, אבל היא גם לא שמנה כמוני, ושמנים הם בדרך כלל
לא רק שמנים הם גם מנומסים.  חזרתי לאזור הלחם.  פתחתי את
השקית עם הלחמניות של דן ולקחתי אחת.  שמתי אותה בשקית שקופה
קטנה.  
התבוננתי במצרכים שבחרתי בשביל דן.  מוקה בשקית ולחמנייה קלועה
עם שומשום.  את המוקה הוא יכול לשתות אפילו רק ביום הולדת שלי
בעוד 6 ימים אם הוא ירצה.  הייתי גאה בעצמי על הנחישות שלי ועל
ההשקעה.  וכל זה בשביל אחד שרמז שאני שמנה.  שייחנק על השומשום
שלו.  הלוואי ובגלגול הבא הוא ייוולד שמן כדי שידע איך זה
מרגיש.  או שייוולד רזה אבל לא באירופה או באמריקה או בארץ.
שייוולד רזה במקום שזה לא אטרקטיבי להיות בו רזה, כמו אפריקה
נגיד.  נראה אותו מוצא שם מוקה בשקית.  
חזרתי שוב למגעילה שבקופה.  היא אמרה לי שזה ביחד 3.5 שקלים.
דן אמר לי שזה יעלה 3 שקלים, אבל לא חשדתי במגעילה שהיא גם
שקרנית.  נתתי לה את המטבע של ה- 10 שקלים.  היא החזירה לי 6
מטבעות של שקל ו-4 מטבעות של עשר אגורות.  אמרתי לה שחסרים עשר
אגרות והראתי לה את הכסף שביד שלי.  המגעילה נתנה לי עוד עשר
אגורות ויצאתי מהמכולת.  
כשחזרתי לעמדה נתתי לדן את המוקה, הלחמנייה והעודף.  במקום
להגיד תודה הוא שאל אם למוכרת לא היה מטבע של 5 שקלים.  אמרתי
לו שלא, וגם שלא היה לה מטבע של חצי שקל כדי למנוע מראש את
השאלה הבאה שלו.  
דן אכל מהלחמנייה ומצץ את השפיץ של שקית המוקה.  סיפרתי לו על
החוויות שלי במכולת.  במקום להעריך את המאמץ שלי למצוא בדיוק
את מה שהוא רצה הוא רק שאל אם החזרתי את המוקה שפג תוקפו
למקרר.  אמרתי שכן, ושלא חשבתי על זה בכלל שהיה עדיף שהייתי
מראה אותו למוכרת המגעילה.  אף אחד לא אמר על שמנים שהם חכמים.

בסוף דן זרק חלק מהלחמנייה לפח.  חשבתי לעצמי שבגלגול הבא
כשהוא ייוולד רזה באפריקה הוא יצטער על זה.  אבל לא אמרתי לו
את זה, גם ככה אנשים אומרים שאני מדברת יותר מידי.