ברחתי מהמטבח.
אמא שלי הייתה שם והיינו באמצע ריב יחסית שקט.  הוא לא באמת
היה שקט, אבל לעומת אלף הריבים האחרים שהיו לנו בשלושה השבועות
שאני נמצאת בבית הורי הוא היה שקט.  אח שלי בדיוק הגיע וניצלתי
את ההזדמנות שיש אדם אחר במטבח כדי לקום וללכת.  לקחתי את הספל
נס קפה שלי וצעדתי צעד לכיוון המרפסת.  הייתי כל כך עצבנית
שהשתהיתי עוד כמה שניות במטבח כדי למלא לי כוס מים, בנוסף לספל
הנס קפה שלי.  הגעתי לדלת היציאה למרפסת ולא הצלחתי לשחרר את
המנעול בגלל הידיים התפוסות שלי.  אחרי כמה ניסיונות הבנתי
שהדרך הכי מהירה לצאת מהבית היא להניח את הספלים.  
כשהתיישבתי בחוץ עוד שמעתי את אמא שלי מטיפה הגיון דתי לאח שלי
והלחץ דם שלי שוב עלה.  נכנסתי חזרה פנימה ולקחתי איתי החוצה
אוזניות ומוזיקה.  עד שהצלחתי להירגע טיפה פתאום שלום חנוך
הפסיק לשיר ושמעתי שוב את הקול של אמא שלי.  
מפלט.  
אני חייבת מפלט.
זה בטוח לא יכול להיות בריא לעור הפנים שלי.  לגמתי מהמים והיד
שלי רעדה.  
ראיתי בכביש חתול עם גרביים לבנות ונזכרתי שלג'ורג בוש היה
חתול כזה בשם socks.  חמוד.  אולי בעצם זה היה ביל קלינטון?
עקבתי אחרי החתול המגורב שלי ונרגעתי טיפה.  עוד שיר נגמר,
הפעם שמעתי את אח שלי צועק ולא הבנתי למה הוא משתף פעולה עם
"השיחה" הזו.  
אני יוצאת מדעתי.  הייתי אומרת שלאט אך בבטחה, אבל זה ממש לא
לאט.  עוד חודש מתחילים הלימודים.  תודה לאל.  עוד חודש ושבוע
אני יכולה להיכנס לדירה החדשה שלי.  זה יותר מידי זמן.  אני
מאבדת כאן את כל תכונות האופי הטובות שלי, ואני אוהבת את
התכונות הטובות שלי, הן טובות!  אני אפילו חשבתי פעם שאני אדם
נעים וסבלני ומתחשב ואוהב.  במקום הזה אני נוראית.
נוראית.
אני עצבנית וחסרת סבלנות ושונאת.  שונאת!  ועם זה לא חסר אז גם
כואב לי הגרון כל הזמן מרוב שאני צועקת.  אפילו החתול ששעשע
אותי לפני שנייה לא מצליח לעזור.  
הפעם אני שומעת את הצעקות של אח שלי ושל אמא שלי ביחד.  אלאניס
מוריסט שרה לי שזה יותר מידי לבקש ממנה ושהיא לא הרופאה.
נעלתי נעלי ספורט ויצאתי לשוטט בחוץ.  אם אלאניס לא מוכנה
לעזור לי מצבי קשה.