"מה את נלחצת? תרגעי" אתה אמרת, אמרת בקול האדיש שלך, למרות
שהבנת למה אני כ"כ עצובה, למה אני כ"כ עצבנית, לחוצה. שאלת
אותי, חיכית לתשובה. רצית שאני אגיד את זה במקומך, לפניך.
"אז מה את רוצה שנעשה?" שאלת, רצית שאגמור עם זה כבר, עם
היסורים. רצית להתחיל בהליך של הסוף.
"אני לא יודעת" עניתי בראש מושפל, בפרצוף אדום מבושה.
"אני לא רוצה..." ראיתי את הניצוץ בעינייך, את קומץ התקווה
"אני לא יכולה..." ונשברת, אמרת את זה במקומי, כאילו נדחפת
לפינה "אנחנו, זה, זה לא ילך. ידעתי את זה כל הזמן, אני לא
בשבילך, את שווה יותר, לך מגיע שיהיה לך טוב." אמרת, ונעצרת,
כאילו לא אמרת הכל, כאילו משהו עוד מציק לך, נעצרת חיכית
לתגובה, ואני רציתי לבכות, רציתי לצרוח לך, שלא תלך, שלא תוותר
עלינו. אבל לא הגבתי, עמדתי שם, כ"כ מבוישת, כ"כ מטומטמת.
התקרבת אלי, בנגיעה רכה על סנטרי ישרת את ראשי, שאסתכל לך
בעיניים, נשקת בעדינות ממושכת על מצחי ולחשת לי "רק אל תשכחי
לי, אני אוהב אותך".
ועזבת, הלכת, לא רצית להביט לאחור.
חיכיתי, לא יודעת למה, אך חיכיתי, נפלתי לאחור, התישבתי על
הכיסא מתנשפת בלי סיבה, מנסה לסדר את הנשימה, מנסה לסדר את
המחשבות, את כל מה שהשארת אחריך.
נשמתי לאט, עמוק יותר ויותר כל פעם, ניסיתי להקשיב לטיפות הגשם
היורד בחוץ, לשיר שמתנגן ברקע מבעד לפעימות ליבי, ניסיתי לתאר
לעצמי מצב אחר, מצב בו אני לא מתביישת, בו אני לא עוצרת בעדי,
מצב בו אני עונה לך, מצב בו אני אומרת "ולמקרה שלא הבנת, אני
אוהבת אותך".
אך לא הצלחתי, לא הצלחתי לראות דבר מבעד לדמעות שהחלו לזלוג,
ולחשתי בקול שקט, שקט כ"כ "אני אוהבת אותך, אני אוהבת אותך אם
לא ידעת".
ניגבתי את דמעותי, משכתי את אפי ושמעתי אותך אומר "לא, לא
ידעתי" ראית אותך עומד, בפתח הדלת, דמעות בעינייך וחיוך ענק
פרוש על פרצופך, התקרבת אלי ושאלת "למה לא אמרת?" עניתי לך את
מה שתמיד ידעת, עניתי שפחדתי, פחדתי שאלו יהיו רק מילים,
שבשבילך, שבשבילי זה יהיה כ"כ חסר משמעות.
צחקת ואמרת שאני, אני אף פעם לא אהיה חסרת משמעות בשבילך. |