היא לוקחת עוד אחד בידה, מושכת. הפרי נקרע מהעץ. היא מנקה אותו
בשערה ומביטה בו. היא מתחילה לצעוד מעבר לעץ, נחושה בדעתה. זו
ההרגשה כאשר משנים את ההיסטוריה? זה לא יותר מדגדוג קל בקצות
האצבעות. היא יודעת שהיא עושה את הדבר הנכון. באמת? ליתר
ביטחון היא תנסה את זה גם עליו. בכל מקרה, הדבר שיקרה לא יהיה
רע יותר מידי. כי מה כבר יכול לקרות? כשהכל חי ונושם. המהפכנית
הראשונה בהיסטוריה, עומדת להווכח בתוצאות השינוי שהיא מחוללת,
בכזו פשטות. כמה קל זה לשנות.
לאחר צעידה ממושכת, היא מגיעה בריחוף מה לאישה. האיש נראה
פרוע, אך ללא ספק עומד בסטנדרטים הטובים ביותר. הוא מסתכל בה,
היא מושיטה לו את ידה ומגלה את הפרי. אין ישות שהיתה יכולה שלא
להתפתות למראה כה בתולי, אפילו לא הוא בעצמו. ובכל זאת, משהו
באינסטינקט הבראשיתי אומר לו, שמשהו כאן לא כשורה. אך, איך
אפשר לעמוד במגע פיתוי האישה?
הוא אוסף את הפרי מידה ובוחן את מרקמו האלוהי. זהו הדבר שאסור
כל-כך? הדבר האסור ביותר בכל הגן? והלא זהו פרי פשוט למדי. הוא
נוגס באותו פרי. לשניה לא קורה כלום, הוא מרגיש אותו דבר.
ופתאום, הפרי נהפך לתפוח עץ. והעולם, למקום אפשרויות בלתי
מוגבלות. איך לא חשב על זה קודם? ויתכן שהקול ישקר? ופתאום הוא
נודע למושגים כמו כפירה, אנושות, ציוויליזציה. ופרץ המידע
שנקלט באותן שניות. פילוסופיה. ודת?
לבסוף, יחד הם מחליטים לעזוב את גן עדן. כי זה לא מקום ריאלי,
ואי אפשר להתקיים בו יתר על המידה, צריך להתפתח, להשתנות,
לגדול. הרי איך אפשר להתקדם, כשהקול בראש אומר כל הזמן "לא."?
אבל אולי, לשם שינוי, מבין כל הפעמים לאורך ההיסטוריה. הפעם
הוא צדק?