ב-4 לנובמבר, 2005, בשעה 23:24, נותרו ליונתן הקרמן שתי
ברירות.

הראשונה: להגיב. כלומר לאגור את כל האומץ שישנו בגופו, לקפוץ
אגרופיו, ללבוש ארשת פנים קרבית ולפנות בזעם לשני הבחורים
שהטרידו את חברה שלו ולבקש מהם להתנצל. פעולה זו, לא משנה כמה
קטנה ונימוסית תהיה, תגרור אחריה בהכרח את דחיפתו על ידי
השיכור מביניהם, לכך יגיב יונתן באינסטינקטיביות בהדיפה של
התוקף. בתמורה יספוג אגרוף מהבחור השני שיפגע בדיוק בגשר האף
וישחרר דם ודמעות אל עיניו, דרכן יצפה בחברה שלו מנסה לחסום
בגופה את המהלומה הבאה וסופגת את מכת הקרש שתשבור שתיים
מצלעותיה. כאשר ינסה יונתן לרוץ לעברה, ירגיש איך להב סכין
באורך של 15 ס"מ חודר לבסיס עורפו ופוגע במרכז העצבים. אפשרות
זו, להל"ן אפשרות א', תשאיר את יונתן הקרמן משותק מן הצוואר
מטה, ביום, כפי שהוריו ישימו לב לאחר מכן, מציין גם במקרה 10
שנים לרצח רבין (לא שיונתן הוא אישיות פוליטית או היה בדרך
לעצרת זיכרון, אך זוהי אנקדוטה מעניינת לשלוף, אפילו במקרים של
יגון וסבל). יונתן יבלה ארבעה חודשים בבית החולים כשחברתו
יושבת לצידו ומתייפחת בתדירות גבוהה. את השנה הבאה יבלה בבית
לוינשטיין מוקף בנפגעים בדרגות נכות שונות, רופאים ונערות
מתנדבות אדיבות. במקביל יחסכו הוריו כסף וירכשו לו כסא המתנייע
בעזרת קשית נשיפה ומחשב. עם הזמן המרווחים בין ביקוריה של
חברתו יתארכו עד שיתייצבו על אחת לחודש. לאחר שנה היא תספר לו
על הבחור החדש בחייה. אחרי שלוש שנים היא תתחתן. יונתן יבלה את
שארית חייו בבית הוריו ולבסוף ימות בגיל 38 כתוצאה מנפילה -
ספק מכוונת, ספק לא - ממדרגות ביתו.

הברירה השנייה העומדת לרשותו, להלן אפשרות ב', היא להעמיד פנים
כי אינו מבחין כלל באירוע: כלומר באחד הבחורים חולף מאחורי
נעמה, היא חברה שלו, אוחז בשערה, מושך את ראשה לאחור ומעביר את
קצה לשונו הלח על צווארה. כל זאת בעוד החבר שלו אוחז בישבנה
בחוזקה ותוחב את ידו פנימה אל עבר איבר מינה, ומספר לה כמה היה
רוצה "לזיין אותה במקום החבר הקוקסינל שלה" - הוא כמובן יונתן.
מבחינת המרחב, נעמה נמצאת באותו הרגע כ-20 מטרים מאחוריו בעוד
הוא מדבר בסלולרי, כך שלומר כי לא הבחין במתרחש ישמע מתקבל על
הדעת. אם יבחר באפשרות ב' - כלומר כאשר נעמה תדווח לו בפניקה
על המקרה, להתנהג כאילו אינו מבין על מה היא מדברת בזמן ששני
התוקפים חולפים על פניהם מגחכים - תדמיתו תספוג מכת מחץ וכל
גבריותו תסדק בעיניה, מה שיוביל במהרה לבעיות בתפקוד המיני
(יובש אצלה ובעיות זקפה אצלו), ולבסוף תחושת מיאוס ואף חלחלה
למראהו. התהליך יאיץ וכבר תוך שלושה שבועות הקשר בין יונתן
לנעמה, שלפי כל הדעות היה מוביל בקלות להתמסדות והקמת משפחה -
יתפורר.

ב-4 לנובמבר, 2005, עשר שנים לאחר ש... כפי שטוענים, נרצחה
הדמוקרטיה בכיכר מלכי ישראל - עמדו בפני יונתן שתי אפשרויות.
ככה, בגיל 27, ביציאה מסרט מאכזב בקניון, בלי הסבר או הגיון,
בלי מלחמה ובלי מחלה תורשתית - חייו של יונתן הקרמן הגיעו
לצומת אכזר במיוחד. אפשרות א': משותק. אפשרות ב': מחוסר אהבה
ובטחון עם צלקת נפשית שתטריד אותו עד יום מותו. אמנם אפשרות א'
קשה פי כמה, אך גם השנייה לא נעימה, בעיקר עקב האקראיות של
האירוע.

לפני שהבחירה תעשה הנה כמה נתונים על יונתן: הוא מעולם לא
השתתף בקרב. נכון, הוא למד בילדותו מעט קרטה, אך לא משהו שמקנה
לו כל יכולת להגן על עצמו. הוא נולד למשפחה פחות או יותר
אמידה, גדל בעיר ללא עוני ופשיעה, בילה את גיל ההתגברות במקום
בטוח בהיררכיה החברתית, משתמש בהומור ובמיומנויות חברתיות שרכש
כדי להמנע מעימותים. אמנם הוא שירת בחטיבת חי"ר ולמד להסתער אל
המטרות, אך דבר בחייו לא הכין אותו למעמד שכזה. לא היתה לו
מעולם סיבה לפתח מנגנון הגנה. מעולם לא נדרש לגייס את האגרסיות
שלו על מנת להגן על כבודו. במשפחה האשכנזית והמבוססת בה גדל,
כמו במשפחות רבות בעלות בטחון כלכלי החיות בעולם המערבי, כבוד
המשפחה חדל מלשחק תפקיד כה משמעותי. בעולם מטריאליסטי זה,
כבוד, כמו החיים כולם, הפך מזמן כבר לעניין אינדיבידואלי
ברובו, המסתמך בעיקר על הון ואינטלקט. נעמה הייתה, לשמחתו
ולצערו של יונתן, בחורה אטרקטיבית ממוצא מזרחי. במשפחה שלה,
אשר השתייכה לשכבה כלכלית נמוכה יותר, תפקיד הגבר עוד לא איבד
לחלוטין את תפקידו בהשראת בטחון פיסי לאשה - בטחון שנחלש מאד
במשפחה כמו שלו. כמובן שבמקרה שכזה, כל בחורה באשר היא תזדעזע
מהתעלמות של בן-זוגה, אך במקרה של נעמה, אשר הורגלה להגנה של
שני אחיה וחבר אחד לשעבר, אף יותר.
נתונים אלו מחזקים את ההנחה כי יבחר באפשרות השנייה, אך יש
לקחת בחשבון כי שני התוקפים לא היו חסונים במיוחד, ואף נראו
שיכורים דיו כדי להכשל בקרב. מה גם שההלם שהשתלט על פרצופה של
נעמה היה כה נוראי, שיונתן נזכר שכשהיה בן אחת-עשרה, והבריון
השכונתי בעט בחתולה של אחותו הקטנה, זה שמצאה ברחוב והקפידה
להאכיל במשך חודש ימים. אחותו הסתכלה עליו במבט שהיה זהה כמעט
לזה של נעמה, והוא קפא במקומו. המבט המאוכזב שלא איחר לבוא רדף
אותו מאז, כסמל לאין-האונות שלו. מלבד זאת, האירוע שהתרחש לפני
רגע היה המזעזע והמעליב ביותר שאי פעם ראה. נתונים אלו מובילים
אותנו אל עבר האפשרות הראשונה.

ובכן, זהו. הפור הוטל. שתי אפשרויות לא נעימות עמדו בפתח,
ההחלטה תתבצע תוך שבריר שנייה. מיותר לציין שיונתן אינו מודע
לצומת בה הוא עומד, אך שתי הדרכים נסללו ביעילות ובקפדנות
במהירות הבזק, מההווה ועד המוות. כמובן שבהמשך ישנם עוד צמתים
רבים, אך כרגע הצומת הוא צומת T, וכידוע, בנתיבי הזמן אין
סיבובי פרסה. לומר שיונתן אחראי על ההחלטה הזו תהיה לא מדויקת.
מיהו יונתן? מהי אחריות? הרי בזמן כה קצר, לא היה ברשותו
אפשרות לשקול את הדברים בצורה רצינית ולהגיע למסקנה נחרצת
שכוללת רווח מול הפסד וכו'. מה גם שיונתן לא יכל לנבא במדויק
את תוצאות כל אחת מן ההחלטות. יונתן לא היה אחראי להחלטה הזו,
כמו האינסטינקטים שפיתח במהלך חייו.
"הוא... הוא... הם..." גימגמה נעמה והעיניים שלה צורחות, היא
חיוורת ונשימתה לא סדורה. יונתן העיף מבט חטוף וראה מאחוריהם
את שני התוקפים. אחד מהם מסמן תנועה מגונה אל עבר נעמה והשני
צוחק בחייתיות ותאווה. והנה: נפלה ההחלטה.
"מה? מאמי, הכל בסדר?"
"הוא... הוא עשה לי..."
"מאמי, את...? הכל בסדר? את עומדת להתעלף?"
"הם..."
"אולי תשבי?"
ברגע זה חלפו על פניהם שני הבריונים (אשר נפגשו עם נעמה במהלך
הסרט בו צפו בקניון, כאשר הלכה לשירותים. בתגובה לשריקת
ההתפעלות של אחד מהם, נעמה השיבה במבט מתנשא ונגעל). השניים
קראו בקלות את הפחד על פניו של יונתן, אשר נמנע מליצור קשר
עין, וצעקו לעברו ולעבר חברתו "לכי, לכי לבכות לחבר הקוקסינל
שלך." מאוחר יותר, בטיפול הפסיכולוגי, ירבה יונתן לצטט את
המשפט הזה כרגע שגרם לבעיות הזקפה החמורות שלו. "ממש הרגשתי,"
הוא יוסיף, "שהזין שלי מתכווץ פנימה. כאילו אני אשכרה הופך
לבחורה."

לא די לנו להבחין בין משפחתו בעלת הרקע
הבורגני-אינדיבידואליסטי, לבין משפחתה המסורתית יותר של זוגתו,
את ההסבר לבחירתו של יונתן ניתן אולי למצוא במה שמכונה
"תורשה". יש הסבורים כי תורשה איננה כוללת רק נתונים
פיסיולוגים או מחלות למיניהן, אלא גם את אותו ה"אופי" החמקמק.
האופי, כידוע, נמדד בצורה היעילה ביותר דרך ההחלטות משמעותיות
שאדם מבצע בחייו. אם נבחן את התורשה של יונתן, נוכל להבחין
בדפוס קבוע שחוזר בזמן אל אבות אבותיו, שביצעו בחירה דומה כאשר
ניצבו בפני דילמה דומה לזו שלו, הלא היא סיכון עצמך למען הגנה
על אהוב. הרשל גרגונוביץ', אח סב סבו של יונתן, קפא על מקומו
בערבות סיביר כאשר הבחין בדוב מתקרב אל ילדו הבכור. לבסוף הוא
בחר לקפוא במקומו וצפה בילדו נטרף. בעיר ורשה בשנת 1938 סבתו
של יונתן, זלדה הקרמן, צפתה בבעלה דאז מושפל בידי חיילים נאצים
שהכריחו אותו לרקוד מולם ערום בשלג, בלי שפצתה את פיה. ישנן
דוגמאות רבות נוספות במעלה עץ משפחתו שלו יונתן, אך די לנו
באלו כדי להבין את פשר ההחלטה.

נעמה בכתה. בכי כזה שלא שומעים חוץ מכל כמה שניות שהיא עולה
לקחת אוויר. כל מה שיכל לעשות הוא לחבק אותה. כך הם נשענו על
הקיר המלוכלך של הקניון, מאחורי מגרש החניה, וניסו להדחיק את
שאירע. לבסוף קמו והלכו בשתיקה לעבר הרכב. שני התוקפים, לשמחת
שניהם, כבר לא נראו בשטח. הם התיישבו בפנים ונסעו הביתה. במהלך
הנסיעה המשיכו לשתוק. הוא רצה לדפוק על ההגה ולקלל את עצמו, אך
קיווה בדמיונו שאם לא יגיד דבר הכל ישוב למקומו בשלום. הוא שנא
את עצמו, אבל כרגע יותר פחד לאבד אותה. הוא חנה והם יצאו
מהרכב. מטפסים בשקט מוחלט את שלוש הקומות עד הדירה שלהם. היא
נשכבה עם בגדיה במיטה והוא יצא למרפסת. הוא ניסה לחשוב בהגיון,
אבל כל מה שהצליח לעשות הוא לשחזר את האירוע הלוך וחזור במוחו.
הדופק שלו טיפס בעוד בדמיונו הוא לחילופין מגיב, דוחף, נלחם,
משפיל ומנצח את השניים, ואז, שוב, יושב בצד ולא עושה דבר. הוא
ראה אותם חולפים. הוא ראה את הלשון מלקקת, את היד נדחפת,
ועדיין, הוא החליט להתעלם. למה? ממה הוא כל כך פחד? מקצת דם?
מכמה שיניים שיפלו? בשביל זה? הוא הציץ אל נעמה שוכבת מקופלת
במיטה בתנוחה עוברית. הוא ידע שהיא לא ישנה. היא מאשימה אותו?
הוא קם ונשכב מאחוריה. בזהירות הניח את ידו על כתפה, הוא התקרב
ללחוש לה משהו, אך דבר לא יצא. שמא יתנצל? ימשיך להעמיד פנים
כאילו לא ראה דבר? לא, היא לא טיפשה. השתיקה שלו אמרה הכל. הוא
הודה באשמה. הוא נתן לחברה שלו כמעט להאנס ולא עשה דבר. הוא לא
גבר, הוא רכיכה. הוא קוקסינל בדיוק כמו שאמרו. יונתן שלח יד
למפשעתו וצבט את הזין שלו כדי לחוש אם הוא קיים. למרות הכאב,
הוא לא היה כל כך בטוח.

על ידי בחירת אפשרות ב' ניצל יונתן משיתוק ומוות, אך הטראומה
של אותו הרגע נספגה בו בכמה דרכים. מלבד בעיות האונות שלו,
אותן כבר הזכרנו, ייפתח יונתן מאותו היום סלידה סמויה מנשים,
בעיקר מהמצודדות שביניהן. סלידה זו תתפתח אט-אט עד שתשתלב
במטענו הגנטי ותועבר גם היא לדורות הבאים יחד עם אותו גן פחדן.
מאותו יום תדלק בראשו של יונתן נורית אזהרה בכל פעם שיפגש
בבחורה יפה. הרי בחורה יפה חשופה להטרדות רבות יותר, ובכך תוכל
להפגיש את יונתן שוב עם אותה הסיטואציה. לאחר נעמה יבלה זמן רב
לבדו ללא בת זוג, ושלוש שנים מאוחר יותר יפגוש בחברתו הבאה,
אשר תהיה בכמה דרגות פחות אסטטית, ויצר המין החלש שלה יאפשר
להם להשאר יחדיו למרות התדירות האפסית של יחסי המין.
"את... בסדר?" לבסוף לחש.
"אל תיגע בי," ענתה ברעד. יונתן הסתכל על מסך המחשב בקצה חדר
השינה. שומר המסך הציג תמונות משותפות שלהם יחד. תמונה שלהם
מתאילנד שותים מאותו השייק. תמונה שלו נושך את כף הרגל שלה על
החוף בסיני. תמונה שלו מחבק אותה בטיול לצפון. מה מסמל החיבוק
הזה אם לא אקט של הגנה? יונתן כבר לא היה בטוח.