מלאכים בוכים את כאבך, זכרונות הופכים כאב.
שלא מתכהה לו עם הזמן, רק מתחזק...

הזמן אינו מרפה כלום. הכאב חזק כשהיה.
אנחנו יושבים במקום אחר. בזמן אחר. בתקופה שונה.
נושמים. מדברים. אוכלים ושותים. משחקים לעיתים.
בקיצור, חיים.
אנחנו נמצאים. מדברים יחדיו. מעבירים את הזמן.
אבל הזמן אינו מרפה דבר. הזמן זז. השעון מתקתק.
התקופות משתנות, החיים ממשיכים.
השיער מלבין. העיניין דועכות. והגוף, כבר מאבד מעצמו.
הזמן לא מפסיק לנוע. השעון לא מפסיק לתקתק.
והכאב, הסיפור כבר ידוע.. הכאב, אינו חולף.
הכאב אינו נחלש. הכאב אינו מתעמעמם.
הכאב נשאר איתך, נשאר ולא עוזב. נשאר ומתחזק.
אומרים שהזמן מרפה את הפצעים.
אז למה זה לא באמת קורה?
אולי בכלל לא כדאי שזה יקרה. אולי, לא צריך.

כשלא כואב, אז לא חושבים.
כשלא כואב, גם מתעלמים.

הזמן לא באמת מרפה דבר. הזמן לא משנה.
הכאב לא נחלש. הוא רק מתחזק.
הזמן, משנה אותך. הזמן, מאבד אותך.
הזמן עושה הרבה. הזמן משפיע הרבה.
אבל הזמן אינו משפיע על כאב. הזמן רק מחזק.

כי ככל שאנחנו כאן מזדקנים.
אתה שם, שותק.