מביטה מבין החריצים. החורים הללו הנמצאים במחיצה.
מביטה, רואה ולא רואה.
העיניים מחפשות את נקודת הצפייה הטובה ביותר. שלא באמת קיימת.
שם במעגל הם רוקדים. שרים, קופצים ונהנים.
העיניים משנות מיקום. המעגל זז. צריך להתמקם מחדש.
הקבוצה בצד השני לא נחה. לא נרגעת. רק קופצת.
שם במעגל כשאחד מכתיב את הקצב.
שם במעגל כשאחד מלמד את הצעדים.
וכולם שם ביחד. מחקים וצוהלים.
העיניים שוב משנות מיקום. מנסות למצוא עוד נקודת צפייה.
עוד רגע בו לקלוט כך את כל הקבוצה. לקלוט את כולם שם ביחד.
ללא בושה ודאגות.
הם שם והם רוקדים. הם שם וצוחקים. הם שם, פשוט שם.
אני מביטה בהם מהצד במין שמחה מהולה בקנאה קטנה.
מחייכת מאושרת. אך לא לגמרי (כאן לבד).
מביטה מבין החריצים. ממקמת שוב את העיניים.
מסתכלת ברוקדים. מביטה בצוחקים. נהנית מהשרים.
אך פה בצד. רק מביטה מבין חריצי המחיצה.
שעובורי לא היו קיימים אף פעם.
ועבורה, הם כבר אינם קיימים.