ערפל עטה העמק,
נתערפלה עלוותו.
ירוקת העיניים בסבך הסתתרה.
והעלם טרוט העיניים,
לשמרה מכל אווה.
קריאותה אזנו לא שמעה
וצחוקה המתגלגל.
אך שקט היקום
השקט לבוא הסער,
בדד לא ישאירנה
בכפותיו ובגופו עליה יסוכך,
לו רק ימצאנה.
בידיו בסבך גישש,
ריח עשן המדורה באפו,
ואז בין ענפיו של עץ עבות
צלה על ענפיו ינוע.
רחש ענפים שבורים
את פחדה הניע,
עד שהכרתיהו
ובין זרועותיו מרגוע מצאה,
ויחדיו לשחר חיכו,
וחייהם לעד נשזרו,
ועד היום.