המלך צפה בשדה הקרב כבר שעות ארוכות, ביודעו כי ההחלטה כבדת
המשקל הניצבת בפניו עתה תרשם ברבות הימים בהיכל התהילה של כל
הזמנים, או שתשכח כלא הייתה.  המלחמה הזאת איננה ככל המלחמות,
חשב.  הפעם, ומזה זמן רב שלא היה כך, האוייב היה קר-רוח, מחושב
וסבלני לא פחות ממנו.  אך יותר מאלה התרשם מהנסיונות הטקטים
המתוכחמים להם היה עד במהלך הקרבות האחרונים.  המלך הכיר את
השליט הזקן הנלחם בו, כבר ראה ושמע אודותיו אינספור מעשיות,
וידע שממלכותיהם צפויות להתנגש בשלב מסויים.  הוא ייחל לזכות
שוב ברגע השמחה שלאחר הניצחון.

למרות שמשהו במיקומים האסטרטגים קרץ לו במעיין הבטחה לטוב,
ההבנה שהכנת תוכנית פעולה חדשה שתקבע את גורל העימות לקיצוניות
אחת או להפוכה נובעת במידה רבה מאופיו, הטרידה אותו לא מעט.
למרבה קורת הרוח, עוד מתחילת ההתקפה הראשונה של צבאו נשארו
לצידו המלכה, יועצו האישי ואביר מלווה בשלושה מחייליו, שהגנו
עליו וסייעו לו בתהליך גיבוש הפקודות והוצאתן.

הדילמה שבבחירת אחד משני הפתרונות הטבעיים שהתנוססו במוחו
התקיימה בנפשו מזה שנים.  התקפה או הגנה.  נסיון חייו הארוך
לימד אותו שאין דרך מכובדת יותר לשמור על חיי נתיניו מאשר
תכנון התקפה ברוטלית שתגרום לאוייב להרים ידיים מתוך ייראה
ופחד.  אולם, לעיתים קרובות צעד הגנתי המסכל את כל תוכניות
ההתקפה הנגדיות משיג תוצאה זהה ואפילו יעילה יותר.  באותו רגע
נחת מבטו בהערצה על אהובתו הצחורה והכוחנית למשך דקות ארוכות.
דקות שבהן היה מוכרח לקבוע אם לשלח את יקירתו למשימת התקפה
אחרונה או לבצע בעצמו מהלך שקט שישבש את מעללי הצבא השחור.  כך
או כך יסתכן באובדנה.  הוא בחן את רעייתו פעם נוספת, ואז הביט
אל האופק.  בין שורות, עמודות, ואלכסונים של מרצפות בצבעים
מנוגדים שעליהם ניצבו חיילים, פרשים וקשתים משני הצבאות, ראה
את ראשו של המלך היריב והבחין בהבעה קרה ורצינית על פניו.
פתאום, כשלוח ידו של כוח עליון, בשנייה אחת פקד.

ברחוב הראשי בעיר הצטופף עתה המון סקרן מסביב לזירת התחרות.
גברים, נשים וטף, כולם התאגדו מחוץ לקו ההפרדה המעגלי כדי
לחזות בשני המוחות המבריקים נאבקים במשחקם האחרון, וזה כבר
התנהל בשיאו.  כעת היה תורו של השחקן הצעיר.  שנים ארוכות חיכה
בסבלנות שתנתן לו הזדמנות לבדוק את עמידות החומר שממנו קורץ,
ואיזו במה יכולה להיות ראויה לכך יותר מאשר גמר התחרות מול
השחקן הטוב ביותר ביבשת?  במשך השנים רכש הערכה רבה כלפי יריבו
המבוגר, שהיה ידוע בטוב ליבו, והרגיש שנפלה בחלקו זכות לשבת
כנגדו.

כבר בפתיחה נשברו כל הכללים האופייניים למשחק איטי.  נגזר מכך
כי ייתכנו מעט סיכויים לתוצאת תיקו בסוף התחרות, וכי האמן אשר
כשרונו ייטיב לשרוד את דרמה המנטלית ינצח.  בניגוד למה שהיו
משערים צופים טריים שהגיעו עתה, בחלק הקריטי של אמצע התחרות,
היה זה השחקן הצעיר שהחליט עוד בפתיחה ליצור כאוס טקטי על לוח
העץ.  תוהו בבוהו המחייב חישובים ממושכים ויצירתיים מאין
כמוהם.

הוא עדיין לא הרשה לעצמו להיות מודע אפילו לרגע קט לבת-זוגו
זהובת השיער הצופה בו אי שם מסביבו, וידע שהצעד הבא שיעשה הוא
זה שייקבע לטוב או לרע את גורל המשחק, וכמובן את הרגע שיחווה
בסיומו.  אם יש תכונה שהתבלטה אצלו מיתר האמנים הייתה זאת
ההתמקדות חסרת המעצורים במשחק.  חלק משמעותי מסימן ההיכר שלו
היה הטראנס העמוק שאליו היה נכנס לפני מהלכים בעלי תפנית.
נדמה היה לפעמים כי גם אם יחוגו סביבו אריות, פילים, קופים
ונחשים שברחו מקרקס לא יהיה כלל מודע לקיומם, כאילו היה משגר
נפשו אל תוכם של הכלים המגולפים.

ברבע השעה שבה הייתה מונחת ידו על המלכה ללא ניע כל אחד
מהאנשים סביב חש את המתח מרעיד העצמות, מלבדו.  הקהל אהב
מהלכים אגרסיביים, כמו גם רובם המכריע של רבי האמנים.  נראה
היה כי אפילו הילדים ידעו לאן תכנן להעתיק את מיקומה, אך לפתע
עיניו זזו.  הוא הסתכל על הזוג המלכותי הבהיר שנשאר צמוד על
לוח השחמט, וללא התראה הושיט ידו אל המלך הלבן.

מחוץ להתקהלות נסתיימו לבסוף ההכנות.  בדרך כלל הכיוונון לתנאי
הסביבה לא ארך לאיש מקצוע מנוסה כמותו יותר מדקות ספורות, אך
האווירה היום שבתה אותו עד כדי הסתת תשומת ליבו והאטת העבודה.
הוא בחן את הרחוב המרכזי.  שתי שורות, אחת מכל צד, של בניינים
דו-קומתיים עשויי לבנים שבכל אחד מהם ניצב בית מגורים ערום
הרוכב על בית עסק המקושט בכרזות לעומתו.  צבעי גגות הרעפים
מותאמים באופן הרמוני לעצי הנוי המאדימים שהסתדרו במקביל אליהם
ברחוב.  רוחבן האדיר של המדרכות נועד למעברם של אלפי אנשים
ביום, כאשר מפעם לפעם נפלש על-ידי שלוחות של כסאות ושולחנות
אוכל שהגיעו מהמסעדות הגדולות.  בנוסף למראה התרבות העירונית
שאהב, עכשיו התמזגו בכל מקום בנוף קרני השמש המתכננת לשקוע,
המשליכות גוונים אדומים וכתומים לכל עבר.  כל אלה היו בשבילו
כאוויר לנשימה.

לאחר שנכנס לעמדתו, החל לסרוק דרך העדשה את אשר רואות עיניו.
השניות הבאות יהיו הטובות בקריירה ארוכת השנים שלו.  ציבור
מזערי של אנשים בימיו יודע להעריך את היופי של תמונה טובה,
חשב.  כל חייו חיכה לצלם אחת כזאת שאף אדם, צעיר כקשיש, לא
יוכל שלא להרגיש זכות שנופלת בחלקו כשהוא מביט בה.  צילום
שיגרום לכל פרט להבין את גודל המשמעות של הרגעים שניתן לתעד
דרך עדשת המצלמה.

הוא התמקד בשחקן הצעיר בעודו מחזיק במלכה הלבנה, ואז זה קרה.
קיים רגע קסום לפני הלחיצה, שבו צלם מרגיש כיצד יראה הפיתוח
עוד טרם טרח להוציא את הסרט.  עד סוף ימיו יודה לאל על שנגלה
לעיניו.  בשנייה העביר הצעיר את ידו אל המלך, והזיז אותו.  מלך
ל-H1.  מהלך שקט.  הצעיר החזיר את ידו מהכלי, אך זה המשיך
להתנדנד בגבולות משבצתו.  הוא הרים את מבטו אל יריבו המזוקן,
שהביט אליו בחזרה.  שניהם חייכו קלות.  תוך כדי שהשכיב היריב
את המלך השחור בכניעה, עיניו של המנצח פנו אל צעירה יפהפיה
בקהל.  רגע כל כך ציורי.  הצלם החל ללחוץ על הכפתור.

הברשת מכחולים במשך שעות על בד אדיר מימדים היא עבודה הדורשת
מנוחה.  הצייר החליט לקחת הפסקה קצרה למרות שבכל ליבו רצה
להמשיך לנצח.  אם רק היה יכול לכלוא את עצמו לעד ברגע שבו
תסתיים מלאכתו, חשב, היה עושה זאת באושר רב.  הוא התנחם בעובדה
שהרגע טרם הגיע, ובכך שהציור יישאר שלו לעולם.  למרות זאת,
ידע, הגיעה כעת פסגה בחייו כאמן שספק אם יוכל לשוב אליה.
הפרוייקט הנוכחי בוודאות טוב יותר באלפי מונים מכל יצירה
שהשלים בעבר, אמר בלבו.  עוד אפילו טרם החליט אם ברצונו לפרסם
את הציור או לשמור אותו לעצמו.  משהו מאוד הטריד אותו בהפיכת
יצירותיו הפרטיות לרשות הרבים.  הגרעונות הרגילים הנלווים,
כגון פתיחת דלת של ביקורות מצד אלה שקרוב לוודאי אינם מבינים
את משמעות היצירה בעיניו, או למשל חשיפת רגשות אישיים שבמרוצת
הזמן עלולים להתעוות על-ידי פרשנויות לקויות עד כדי מחיקת
אופיו האמיתי, לא תרמו לרצון לחלוק את הציור.

למרות זאת, ואף שהיה שמח לשמור אותו לעצמו, הוא הבין שמהות
הציור איננה שייכת לו, ושיהיה זה חטא למנוע אותה מכאלו היכולים
להנות ממנה.  בדומה לרופא שמחוייב להשתמש בכשרונו כדי להציל
חיים, חש הצייר מוכרח לחלוק ביצירתו עם כל מי שירצה בה.  לאחר
מנוחה קצרה חזר למכחול כדי לסיים את עבודתו בצורה הכי טובה
שהיה מסוגל אליה.  את הפרטים החשובים יותר שאף להדגיש ביתר
דיוק.

בתוך לוח השחמט הוא גרם לתחושה שהזוג המלכותי הלבן מחליף
מבטים, והוסיף רמז לזמן באמצעות טכניקה שמראה ששני המלכים נדים
במקומם, ושידי המתחרים קרובות אליהם.  את עיניו החומות הלבביות
של היריב המזוקן המחוייך הוא כיוון אל רב-האמן הצעיר.
לפרצופיהם של הזוג המאוהב המביט אחד לכיוון השני הוסיף גומות
חן, עיניים בורקות, ואור שמש שוקעת כתום-אדמדם שנוגע בלחייהם.
הצלם צוייר בתור דמות קרובה יחסית לכל היתר, ואת החלק מפניו
שאיננו מוסתר על-ידי המצלמה צבע בכל צבעי הקשת.  כך היה גם
דינה של היד שלחצה על כפתור הצילום.  אחרי שעה של שיפורים
טכניים, הוספות ודיוקים, זכה לרגע הנכסף.

כשהסופר הבחין בטיפות דמעותיו הנופלות על דפי הטיוטה, מייד
מיהר להשתמש בידו השמאלית כדי למחות אותן מעיניו, אך סירב
להפסיק לכתוב בזאת הימנית על-אף שאיבד את התמיכה בקובץ הדפים
מחברתה.  לאחר שמלאכת הצייר הושלמה הוא ידע שהסיפור מתקרב
לסופו, אך השתדל להילחם בכך בכל כוחו.  ברגע של ייאוש החליט
להשתמש בכל משאביו הספרותיים כדי להוסיף משפטים כדוגמת זה
לרישומיו מבלי להוריד מהנאת הקורא.  אולם אט-אט החל להפנים את
האמת הבלתי נמנעת.  היצירה כמעט גמורה, ואין דבר שיוכל לעשות
כדי לסובב את הגלגל אחורנית ולכתוב אותה שוב.  הוא יאלץ
להתעלות על עצמו ולזכור שבכל הזדמנות שתציג את עצמה יוכל לשלוף
רעיונות סיפוריים מאמתחתו.  כל פעולה בחיים היא מחזורית כי
אחרת הם היו חסרי משמעות, הוסיף לשכנוע העצמי.  הוא הבין
שהמעשה היחיד שידחוף אותו לסיים את הסיפור בכבוד מבלי להאריך
אותו יתר על המידה, יהיה להתייחס לעצמו בגוף ראשון, דבר שירשה
לו לצאת מהדמיון ולחזור אל חייו האמיתיים.

אני מושך את העט בצער רב מכתבי ומניח אותו לידם.  נדרשים
מאמצים עילאיים יותר כדי להרים את הראש אל הממשי, אז אני עושה
זאת בהדרגה.  תחילה סורק בעיני את שולחן העבודה הישן שלי על
תוכנו.  מנורת לילה פתוחה, דפים, עטים, ספל קפה ריק.  לאחר מכן
מסתגל בחזרה אל החדר הצנוע שמשמש לי כבית.  בוחן את ארון
הבגדים, המיטה, השידה, הקירות, התמונות והחלונות.  אני מצפה
לצאת מטראנס הכתיבה אבל יודע שעודני בתוכו.  אני מבין שכל
מחשבותיי ורגשותיי חגות סביב ארבע דמויות שזה עתה יצרתי.
מחליט לקום, לעמוד ולהתחיל לזוז.  כשארד מכסאי ואסתובב בחדר
בוודאי אתעורר מהחלום ההזוי שפוקד אותי.  תוך כדי התהלכות אני
נוכח שוב בכך שההרגשה האופפת אותי מהכתיבה ממאנת לעזוב.

בעוברי ליד פריט מסויים בחדר ששכחתי לרגע מקיומו, אני מבין
מדוע.  מסתכל עליה רגע ארוך.  רגע של אושר שילווה אותי בשארית
ימי כמתנה על עבודתי.  מעבר למראה לא מתייצבת כצפוי בבואתי.
מימין לשמאל עומדים אל מולי בדממה המלך הנערץ, השחמטאי
קר-הרוח, הצלם הרגיש, הצייר האציל והסופר המסור.  אני מסתכל
עלינו ואנחנו מסתכלים עליי.  הנה הוא.  ממש כאן.  הנה הרגע
שלי.