נסענו באוטובוס ביחד מחובקים, היא חצי שעונה עלי ואני עם היד
שלי שעוטפת ומגנה עליה מצד אחד והיד השניה מצידה שמחזיקה את
שנינו שלא ניפול בכלל מהמושב. אוזניה אצלי ואוזניה אצלה,
מוזיקה שקטה, ואני חושב לעצמי איזה כיף איזה אושר לא היה לי
אכפת שלא נוח ולא היה לי אכפת שניסע לעולם, היה טוב.
גם אם היו לי אלף ידיים השימוש הראוי היחידי היה בשביל לחבק
אותה ואולי גם "דיגי". "דיגי" זה השם שיש לה ללעשות נעים
המשחקים הקטנים האלה בגב ובמאחורה של האוזן וכל המסביב.
היו לה כל מיני שמות להכל, לא היה לנו דבר אחד שלא היה לו שם
אופי והיסטוריה.
הכי חשובים היו הנעליים שלה, סליחה, שולמית ואברהם, שבאו אלינו
מפולין בעלייה השניה, ככה סתם כשקנינו את הנעליים לפני הטיול -
איך שהיא ראתה את הנעליים האלה בחנות - היא החליטה שככה קוראים
להם. עוד לפני שקנינו אותם ולפני שהחלטנו על איפה ובאיזה מחיר.
זהו הם היו שולמית ואברהם והיא תקנה אותם כי איך אפשר להשאיר
אותם לבד עוד כשיש להם שם, איזה מין בן אדם אני אהיה להפקיר
ככה את שולמית ואברהם בחנות. מה היא תחשוב עלי.

ישבתי ובהיתי בה ובנוף ברקע עם המוזיקה השקטה שלה אוזן לי
ואוזן לה ופשוט חייכתי כי אי אפשר שלא.
אז בדיוק הייתה תזוזה מוזרה בנוף, כמו שאתם מתחילים לזוז ואתם
לא בטוחים אם זה אתם זזים או הנוף, אז זהו שההר שמולי סביר
להניח לא זז.
עד שקולטים את הצרחות וההיסטריה.
עכשיו יש מיליון סוגים של אנשים במצבים כאלו, ההירואים שכולנו
אוהבים לחשוב על עצמנו בתור אלה שישר יודעים מה לעשות ותופסים
פיקוד, האלה שקופאים שנכנסו להלם מתקדם ובלי סתירה טובה לא
יזוזו כדי להציל את החיים של עצמם.
ויש אותי אני הייתי רגוע שקט כמו אגם ללא ברווזים אין סיכוי
שהייתי נותן לשום דבר להפריע לי.

אחרי הכל רגע כזה מושלם לא נראה לי שיהיה אחרי שההירואי זה
שסיפרתי עליו קודם בחר אותי על פניה.