לעולם לא תשוב.
לעולם לא נשוב, להיות זרים אטומים.
ומבטים שלא נזכה להחליף לעולם.
מבטים של תמימות, של חוסר ידיעה, של שקט, נפשי.
אתה גורם לי לבכות, בכתיבה סוחפת, ברגשות אמיתיים,
בדפים על גבי דפים של קסם משורבט למילים.
ודמעות מציפות מקומות חשוכים, פינות בלב שמחביאים, שוכחים.
החיוך המקומט, הגולף, המעיל המחוייט.
זיכרונות קטנים ולא חשובים. של פרטים מבחוץ וקור מבפנים.
אתה זוכר ללכת ושוכח לבוא, שוכח לדעת, להבין ולקרוא.
שוכח שמיים כחולים, חולות ומדבר.
שוכח חושך, רוח ואוהל צבאי וגיצים שמחמים אותך ושרופים את
כולי.
אתה שוכח ואני זוכרת, אתה הולך ואני חוזרת, אתה צוחק ומתבדח.
ואני, אני בוכה מסיפורים.