לפני 31 יום סבתא שלי נפטרה.
נפטרה, מתה, הלכה אל עולמה, שוכבת על משכבה בשלום ועוד ביטויים
יפים שכאלה. הכל בעצם נשמע אותו דבר.
החודש הזה עבר כמו יממה אחת ארוכה.
לא יודעת אם מהר מדיי או יותר מדיי לאט. בכל מקרה זה היה יותר
מדיי.
זה היה יום שני בבוקר, 22 לאוקטובר. שמעתי את אבא, מתוך שינה,
בחדר שבסוף המסדרון, אומר לאמא שעכשיו זה הדקות האחרונות
שנשארו לננה לחיות. אחרי שסיימתי לשכנע את עצמי שאני באמצע
חלום, עוד לפני שסדרת השעונים שהכנתי התחילה לצלצל, התחלתי
לשכנע את עצמי שהשמיעה שלי נפגמה, כן, בטח כי אני הולכת
למועדונים מאוחר בלילה עד שלא נשאר לי מקום לשבת חוץ מליד
הרמקולים, אפילו בבזוקה כתוב את זה. אבל אבא חזר על זה פעמיים
ויותר, או שזה הידהד לי בתוך הראש, אני לא יודעת. קמתי
בהיסטריה, ביטלתי עוד יום עבודה, גם ככה חיפשתי תירוץ כל השבוע
להבריז מהעובדה כדי להמשיך לישון איזה בוקר אחד. מישהו הזמין
מונית ואבא זז כל כך לאט והחליף כל שניה כובע בצבע אחר, לא
יכולתי יותר, התחלתי לצעוק עליו שיזדרז. אמא אמרה לי לא לעשות
את זה עכשיו כי אבא מבולבל. ננה אולי נושמת את הרגעים האחרונים
שלה, למרות שאף אחד לא באמת האמין, ואבא מסתבך עם שקיות
וכובעים כי הוא מבולבל. ישבנו במונית עם אמא, אבא ואחותו, דודה
נאוה. כל הדרך כולם עשו קולות של בכי מאופק, חוץ ממני, אני לא
חשבתי על כלום חוץ מהנהג המסכן הזה שישב משמאלי, הרגיש קצת
חוסר אונים וכל שנייה משך בכתפיו. אני חושבת שאבא כבר ידע אז
שננה נפטרה ולא סיפר לנו.
רצנו כל הדרך לחדר שלה, כאילו שאם נלחץ מהר על הכפתורים של
המעלית זה יעזור לננה לחיות עוד קצת, או לפחות לגרום למעלים
להגיע מהר יותר.
היא הייתה בחדר מבודד, אבל לא פחדתי, זאת סבתא שלי. אבא ודוד
מאיר סימנו אחד לשני מילים בעיניים ואני התעצבנתי, אבל לא היה
זמן לריב. מאיר אמר ש"נגמר הסיפור עם אמא", וחזר על זה כמה
פעמים באותו טון, נאוה לא הבינה מה הוא רוצה, ואני סתם חשבתי
שהמשפחה שלי יוצרת דרמות מיותרות, אז נכנסתי לחדר ונישקתי את
ננה, ננה שלי, וחיבקתי אותה כל כך כמו שלא עשיתי בחיים. היא
הייתה קצת קרה, אבל הפה שלה היה פתוח ואדום והיא כאילו נשמה
רגיל. כולם עמדו בכניסה וכיסו את הפנים בידיים, אמא צעקה שהיא
לא מרשה לי, מה היא לא מרשה לי?
ננה לא מחוברת לשום מכשירים, אין לידה שום רופאים, אפילו לא את
האחות הנמוכה שתמיד התרוצצה סביבה גם כשננה רצתה להיות לבד.
בסוף זה לא היה אודם על השפתיים של סבתא שלי, אפילו שהיא תמיד
דאגה שיהיה לה אודם ולק אדומים, מקרוב זה היה בעצם דם מיובש.
דם. עד לנחיריים.
לנשום היא לא יכלה, הגרון שלה היה אכול ושחור והלב שלה הפסיק
לפעום. ככה זה, הכל מפסיק לעבוד כשמתים, אפילו אצל ננה.
צמידי הזהב הנצחיים שלה עדיין היו תלויים לה על מפרק יד שמאל.
ננה לא הורידה אותם בחיים, וגם לא במוות.
נאוה נתנה לה כמה סטירות, בעדינות ואחר כך קצת בכוח, היא צעקה
לה "אמא, קומי כבר..." ושאלה כל מיני שאלות שמראים רק בסרטים,
מי יכין לי דגים ביום שישי? מי יעיר אותי כל יום בשש בבוקר?
קומי אמא, תעשי לי הפתעה כמו שאת תמיד רגילה לעשות. מי יחזיק
לי את היד בחדר לידה? כולם קופאים במקום ונאוה צועקת עליהם
שננה עדיין חמה אז היא בטוח בסדר. ננה הייתה הכל בשביל נאוה.
גם אמא, גם אבא וגם בעל. אפילו שיש לה אחד אמיתי.
ככה זה נמשך שעות, שעות, עד שהאחות הכריחה אותנו ללכת, לפני
שסבתא שלי תתחיל להעלות ריח של מתים. בחיים לא חשבתי שאני אשמע
משפט כזה.
היא לקחה משם את ננה תוך כדי שנאוה מתחננת שתשאיר אותה וזאת
ממלמלת "אני לא יכולה..." משהו על חילול כבוד המת. ועכשיו,
עכשיו היא נזכרה לבוא, האחות הנמוכה ההיא שקיללנו בלי סוף כי
לא היה לנו משהו אחר לעשות, היא באה עם שקית זבל גדולה מלאה
במטפחות צבעוניות לראש, המון בגדים מצמר כבד, חבילת ספרי
תהילים, חצי שקית במבה ונעלי בית ירוקות. לא רצינו לזרוק כלום,
לא היה במה להיאחז מלבד שקית זבל גדולה וחבילת טישו לדרך. אז
לקחו לה את אמא שלה, לנאוה, אבל הביאו לה במקום מעטפה עם צמידי
זהב נצחיים כאלה, מה היא תעשה בצמידים?
ננה הייתה אישה מאוד רעשנית, מאוד שמחה, מאוד וולגרית, מאוד
אמיתית, הכל היה אצלה מאוד, לא שוכחים אנשים כאלה כמו ננה
שכשמתארים אותם משתמשים במילים כמו מאוד או הרבה או המון.
פעם הייתי מטיילת בעיר עם חברים, בערך בגיל של קצת תחילת
הטיפשעשרה, הייתי עושה דרכי קיצור ארוכות רק כדי לא להיתקל
בסבתא שלי יושבת ב"פיצה ניו יורק" בבגדים שבולטים מקילומטרים
עם עוד מלא חברות שלה, באמצע המעגל, אלא מה, מספרת סיפורים לכל
השכונה, ורק את הקול שלה שומעים, מהול בצחוק של אחרים מסביב.
רציתי להיראות גדולה ליד חברים שלי, כי לא הייתי מקובלת בתקופה
ההיא, ידעתי שאם אני אראה את ננה היא תציע לי שוקולד ודברים של
קטנים, אפילו אם לא יהיה לה כלום, היא תביא סוכריות מנטה, או
כסף לקנות משהו לאכול. ננה תמיד תמצא דרך לעשות מתוק על הלב,
ועל הלשון, אפילו אם יש לה רק מלח בכיסים נגד עין הרע.
עכשיו אני מבינה, לעזאל, עד כמה סבתא מגניבה יש לי. רק עכשיו,
בדיוק כשכבר מאוחר מדיי.
אבל הכי, ננה אהבה לאכול. כמעט את כל סוגי האוכל היא אהבה, גם
אם לא היה טעים היא לא הייתה מתלוננת. אולי כי היא גדלה בלי
אמא, אבל בכל זאת לבשל ולגדל ולנקות היא ידעה. אמנם מתחת
לשטיח, אבל בכל זאת ניקתה. הכל מאוד חפיף, בלי להתעכב, בלי
לאכול את הלב על כלום, היא זרמה עם החיים יותר מכל הצעירים
האלה שרק מנסים לזרום עם כל דבר. היא אהבה במיוחד את האוכל
שאמא שלי הייתה מכינה לה בשבתות כשהיא הייתה באה לישון אצלנו,
תופסת לאח שלי את המיטה בלי לשאול ומצטערת על זה עד מוצאי שבת,
שמה ערוץ 'הירדן' בווליום הכי גבוה שאפשר לסבול, וכולם
מתעצבנים. היא תמיד מנמיכה בסוף, ננה שלנו, אבל לוקח לה זמן כל
פעם מחדש להבין שזה יותר מדיי, אפילו שהשמיעה שלה מצויינת.
פשוט אצל ננה הכל יותר מדיי.
בלי לדפוק חשבון אף פעם.
בסוף כל אירוע משפחתי, או שלא משפחתי, זה לא כל כך היה משנה
לה, היא הייתה עוטפת את כל הלחמניות והבשרים שנשארו, ושמה את
כל ערמות האוכל בתיק הענק שלה, רק שלא לזרוק כלום! כי חבל, היא
יודעת שגם עכשיו שכולם דואגים שיהיה לה הכל, זה לא מעניין
אותה, היא צריכה לדאוג לעצמה כי ככה מתרגלים בלי אמא.
אף אחד לא הבין איך התיקים של ננה כלכך כבדים, אבל עכשיו,
פתאום, עכשיו כל מיני אנשים זרים באו לספר בשבעה שהיא הייתה
מחלקת להם אוכל כשלא היה להם כלום במקרר, כי ככה נהוג לעשות
בשבעה, אפילו בסרטים יודעים שצריך לספר סיפורים טובים.
אף אחד לא יספר על זה שננה מייללת כל לילה וזה מפריע לכולם
לישון, שהיא התרגלה לצעוק בחוסר סבלנות מילות אהבה במקום לדבר,
שיש לה ריחות כבדים של געגוע בבית ובבגדים, שהיא לא זורקת כלום
וכמה אבק וארגזים מלאים בזבל ודפים אכולים יש לה בבית, ארונות
שלמים של כל התעודות והמבחנים של הילדים שלה, הכל שמור ומעלה
עובש, גם הקשה של הלחם בבית של ננה קצת ירוק ויש כמה נמלים על
הפירות, את כל זה אף אחד לא סיפר על סבתא שלי. אבל לא אכפת לה,
לננה, היא הייתה מסתדרת עם הכל, כי ככה זה כשלומדים לכתוב,
להתקלח, להירדם בחושך, להתאפר, להתאהב, להתחתן ולהיכנס להיריון
עד גיל 15, והכל לבד.
אז ננה אהבה לאכול דברים טעימים, וגם לא כל כך טעימים, אבל
בתקופה של קצת לפני, כבר אסור היה לה לאכול. רק דברים נוזליים
דרך צינורות. בהלוויה מאיר בכה ואמר בקול חנוק: "אמא מתה
רעבה". אף אחד לא מצא מילים נכונות להגיב על זה. אז היה שקט
וכמה הינהונים במבטים מושפלים.
לא נשאר לי כמעט כלום בזיכרון על ננה, מחקתי הכל כי זה צרב לי
במוח, אפילו שקשה למחוק את ננה.
אבל אני זוכרת את החודשים של אחרי הניתוח שפעם היא עשתה בברך
ימין, הרופאים הבטיחו לה שזה יגרום לה לרוץ, והיא רצתה שתיגמר
כבר תקופת ההחלמה כדי שהיא תוכל לעשות גם ברגל שמאל ואז לטוס
לאוסטרליה.
אז גרתי אצלה, כדי לטפל בה. הייתי מגררת לה מיץ עגבניות בבוקר,
מכינה לה טוסטים ודוחפת לה כמה בננות ביום כי אבא אמר שזה בריא
לה. תמיד איחרתי לעבודה בגלל זה. איך שהיא הייתה מעירה אותי
ב-4 בבוקר כדי להגיע לשירותים, או דוחפת לי בכוח 50 שקל על כל
לילה שישנתי אצלה, איך שהיא הייתה משכנעת אותי לקחת את כל
הבגדים הישנים שהיו לה בבית ועשו לי אלרגיה, כי זה מאוד באופנה
ותראי איזה יופי זה יושב עלייך, כאילו עכשיו קנית את זה
בקניון, חבל לזרוק.
ואיך שהסבתא הזאת בחיים לא אמרה מילה אחת רעה על אף אדם בעולם.
זה לא מסתדר עם האופי הדומיננטי שהיה לה, סוג של קומבינציה
מושלמת.
אז זה מה שנשאר לי, כמה זיכרונות על מיץ עגבניות, קטעי גנים
תורשתיים, צמידים מזהב, והפנים המתות של הסבתא היפה שלי.
עכשיו עבר כבר חודש ויום. אתמול עשינו אזכרה ואנשים הגיעו כדי
לראות את הקבר היפה שהכנו ובאמת שעלה הרבה יותר כסף ממצבה
ממוצעת. גשם זלעפות ירד וכל מיני אנשים הסתתרו תחת מטריות
צבעוניות בין קברים של אנשים אחרים, עטופים במעילים עבים. הרוח
התערבבה בין כולם והעלתה ריחות עכורים של בדים יקרים וגוויות.
התחלנו לקרוא קדיש, כולם עמדו בשקט, חוץ מנאוה שבכתה והקיאה,
אפילו הגשם עמד באוויר. הכל היה מאוד אפור ומעומעם, כמו מסך
מאובק, אולי בגלל משקפי השמש שכיסו את פניי, זה לא מתאים ליום
שכזה.
אח שלי הגדול, עמד מולי, לא ידעתי מה לעשות, גם הוא מוסתר
בעיניים שמכוסות משקפיים חומים, אז ידעתי שהוא בוכה, איך אפשר
לא לבכות?
כל השאר בהו בחלל עם עיניים רטובות מטיפות גשם או דמעות, לא
ידעתי כבר את מי לחבק. רציתי לחבק את ננה והיא לא הייתה שם,
חשבתי שעוד שניה היא הולכת לקפוץ מתוך התכריכים הלבנים ולצעוק
שזאת סתם טעות ולמה אתם עושים סיפור מכל דבר, הכל בסדר. אבל זה
לא קרה, והיא לא הייתה עוד בשום מקום, אז חיכיתי לגשם שישטוף
את כל הסכינים שנעוצים לי בגרון ובעפעפיים, גם הוא לא הגיע. רק
רציתי לחכות למשהו. במקומו קרניים של אור הגיחו מתוך העננים,
אור נעים כזה של יום יפה, אבל רציתי מזג אוויר סוער, רציתי
סופת טורנדו שמשברים עליו בחדשות וגשם אלכסוני כדי שאף אחד לא
ישכח, רציתי להיות עצובה, רציתי לקחת את הכאב שלי ולשמור עליו
מכל משמר. חס וחלילה לא לשכוח.
מאיר נאנח בראש מושפל אל מול מצבת השיש האפורה ואמר ש"מעכשיו
זה הבית של אמא", אין מה לעשות, גם עכשיו אף אחד לא הגיב.
שום משפט שיגידו לא נשמע טוב,
"משתתפים בצערך, שלא תדעי עוד צער".
זה לא באמת עוזר, משפטים מעין אלה, אפילו שאין מה להגיד.
אני לא רוצה שאף אחד ידחוף את האף שלו וישתתף עם הצער שלי, לא
רוצה לחלוק אותו עם אף אדם, ואני לא רוצה שלא לדעת עוד צער.
אני רוצה לשמור על הצער היפה הזה בקנאות ולא לשכוח את סבתא שלי
לעולם.
מוקדש לננה, אני אוהבת אותך מאוד.
20.11.2007
