לונה לא קיימת כבר שנים. זה לא שהיא מתה או הפכה לאשליה, היא
פשוט לא שם יותר.
אבל אף אחד לא באמת שם לב. לפעמים גם לא לונה. חוץ מזה קצת
נמאס לה לחפש כל הזמן.

כל בוקר לונה מתעוררת ומנסה להבין אם הזיכרונות הטריים שלה הם
בעצם חלומות מהלילה האחרון. בדרך כלל היא מגלה שכן, אבל זה לא
כל כך משנה לה כרגע. היא צריכה להספיק הרבה דברים בבוקר הזה.

תנועות הגוף של לונה משתנות כל הזמן, תלוי בסיטואציה. כשהיא
מוקפת באנשים החיוך שלה הופך להיות מנומס וכובש, היא זזה המון
בחוסר מנוחה ילדותי כזה וכולם תמיד חושבים כמה שהחיים של לונה
מרתקים ושלמים. יש בה המון, בלונה, כשהיא לא לבד.

אבל בסוף היום, אף אחד לא מלווה אותה הבייתה חוץ מעצמה. היא
תמיד מסתכלת ישר לתוך העיניים ומשקרת שיש לה איך לחזור. היא לא
זוכרת מתי למדה לשקר כל כך יפה, והיא כבר לא מרגישה צביטות
פנימיות שהיא עושה את זה. היא אפילו מוסיפה חצי שבועה כדי
לסתום ספקות.
טיפופים של נעליים אדומות מהדהדים ברחובות צרים, ובתוך הראש של
לונה קולות של שברי מחשבות משתוללים בטישטוש. המוזיקה שבוקעת
מהאוזניות קצת מפריעה לה להקשיב. היא לא כל כך מבינה על מה היא
חושבת, והידיים שלה מפסיקות לנוע לצדדים בזמן שהיא הולכת לבדה
בחושך.

פעם לונה הייתה יודעת להרגיש המון דברים עמוקים. היא הייתה
יודעת לבכות בגשם ולשיר על גגות, היא גם ידעה להיבהל מדלתות
נטרקות ולהסתכל על אנשים בזמן שהם ישנים. היום הדמעות של לונה
הן רפלקסיביות כתוצאה מלחץ שמופעל על איזור העיניים שלה, בזמן
שהיא מקיאה, והיא שכחה איך לשיר. שום דבר לא יכול להפתיע אותה,
אבל לפעמים היא עושה את עצמה כדי להיראות אנושית.

אף אחד לא יודע, אבל לונה היא מאוד מונוטונית. כמו מכונה
לייצור מסכות יפות של נשפים או גן ילדים, תלוי בסיטואציה.
לפעמים היא מסתכלת על בבואתה בכמה מראות נפרדות, כדי לראות אם
היא נראית אותו דבר בכולן. היא מחליפה צבעים ומשכנעת את עצמה
שזאת התאורה הגרועה שאבא התקין בחדר.  

לונה לא רוצה למות. אין לה את כמות הנשמה הזאת כדי להגיע למצב
כזה קיצוני של תחושה. רוב הזמן היא יכולה לזהות בין קור לחום,
אבל לא בין חיים למוות. לונה לא אדם רע, למשל היא לא שונאת אף
אחד בעולם, אפילו שהיא מכירה יצורים מאוד מעצבנים. אבל מצד
שני, היא גם לא יכולה לאהוב אף אחד. היא חושבת שפעם היא יכלה,
אבל זה לא בטוח. הכל מתבלבל וגם הטלויזיה התחילה להיסגר לבד
מעצמה לאחרונה.

אזעקות של מכוניות בוקעות מהחלון של לונה בשעות של לפנות בוקר.
היא לא מתעצבנת ודווקא משאירה את התריסים מוגפים למחצה. גם אין
לה כוח לשנות תנוחה. יש כמה נמלים קטנות אדומות מטיילות לה על
הסדין. היא בוהה בהן עד שנכנסות בין החריצים של לבנות הרצפה.
לונה לא יודעת מתי היא תצליח להירדם הלילה ככה כמו שהיא מבלי
לנסות אבל היא מקווה שזה יקרה לפני שהציפורים יתחילו לצייץ בלי
הפסקה. זה לא כמו אזעקה שבסוף מישהו טורח לכבות.

היא מתחילה לדבר בקול רם לעצמה, כדי שהלחשושים בראש ייפסקו. זה
כנראה מחוסר שינה, היא ממלמלת. שוב קצת כואב לה בצד שמאל של
החזה, והיא לא תופסת את הכאב בידיים, היא רק מתעלמת ומחכה שזה
יעבור או לפחות שהאזעקה תתחלף בצליל קצת שונה. אבל לא אכפת לה
שזה ימשיך עוד קצת, ככה היא רגילה כבר שנים. יש המון פורצים
בשכונה הזאת.

מקודם לונה שכבה על הגב וניסתה לשיר קצת בלב, היא התעייפה מהר
והדליקה סיגריה. עכשיו היא רוצה להיות יפה וצבעונית כמו דמויות
שמתרוצצות לה בזווית עין שמאל, אין לה כל כך כוח לסובב את כל
הראש לכיוון הטלויזיה. כולם יכולים לראות כמה שלונה צבעונית
ביופיה ומצחיקה בקולה הילדותי והצרוד. אבל אחרי שהיא נועלת את
הדלת מאחוריה ונובלת, כל הצבעים נוטשים אותה והיא נותרת אפורה
ואילמת. זה לא ממש מושך, היא חושבת. מזל שאף אחד לא רואה.

בשעות כאלה לונה משתלבת באופן מושלם בין כל החפצים הדוממים
בחדר. אפשר גם לכבות את האור, זה ייראה אותו דבר בלו הכי.
היא מסתובבת קלות, כדי לא להתפרק, ומצליחה לכבות את הסיגריה
כמעט לגמריי. לונה שוכבת על הגב בלי לזוז, מביטה על התקרה
הלבנה ושוקלת מתישהו לצבוע אותה לאיזה צבע ניטרלי או לתלות
כוכבים שזוהרים בחושך. חוטי העשן ממשיכים לעלות מהמאפרה, ולונה
חושבת שהיא נרדמה, אבל אז מגלה שהעיניים שלה פקוחות.

לונה לא בטוחה אם היא קיימת או לא, אבל זה לא כל כך משנה כרגע.
יש הרבה דברים להספיק למחר, היא חושבת לעצמה ומשננת רשימת
מטלות מטופשת כדי להרגיש קצת יותר עסוקה.


4:45 לפנות בוקר.
20.11.07