ההצגה נגמרה והקהל החל להתפזר, ממקומה על הבמה היא ראתה אותו
קם והולך לכיוון היציאה, הולך לאט כמו תמיד, גבו זקוף והליכתו
בטוחה. היא לא ידעה למה הוא פה, לא ידעה למה כל האנשים האלו
באו, רצתה ללכת, ללכת מהר ולעשות את מה שהיא צריכה. היא לקחה
את תיק הגב שלה, יצאה מאולם התיאטרון ופנתה לכיוון השירותים
כששמעה  אותו צועק לעברה "אל תעשי את זה, אני מבקש", היא
הסתובבה אליו ושאלה "לא לעשות מה?". "אל תעשי, נו את יודעת מה
שרצית לעשות" אמר בחוסר אונים "מה? להתאבד? תן לי סיבה לא
לעשות את זה" אמרה, "את מעולה שם על הבמה ואני אוהב אותך" אמר,
מישיר את עיניו לתוך עיניה, מסתכל עליה במבט אוהב. "נו, עשיתי
מה שתמיד רציתי, עליתי על במה, הייתי טובה, זהו נגמר ובקשר לזה
שאתה אוהב אותי, יום אחד אני אבין שגם אני אוהבת אותך ואז אתה
תבין שאתה לא אוהב אותי ותנטוש" אמרה בכעס. הוא לא אמר כלום,
רק השפיל מבטו לרצפה, מסתובב אליה והולך. "היא אף פעם לא
מקשיבה, עקשנית, ילדה עקשנית זה מה שהיא, הייתי צריך לדעת",
חשב לעצמו. היא הלכה אל תאי השירותים של הנשים ושם החלה להוציא
כדור, כדור אחד בשביל כל מי שאי פעם גרם לה לשנוא את עצמה עד
כדי כאב. בעודו יושב ובוכה, היא החלה לבכות גם היא, מתוך תיקה
היא הוציאה בקבוק מים גדול, מתכוננת לבלוע את הכדור הראשון.
הוא קם, הולך במעגלים, כועס על עצמו שלא הצליח לשכנע אותה,
כועס עליה שהיא עושה מה שהיא עושה. הכדור כבר נמצא בתוך פיה,
היא מרימה את הבקבוק ומתכוננת לשתות, מישהו נכנס לתוך
השירותים, היא שומעת אותו דופק על כל התאים כאחוז טירוף.
"ונוס! צאי משם, ונוס! בבקשה, לא!" היא שמעה אותו צועק, היה לה
ברור שאלו הן צעקותיו שלו. פתאום הוא הגיע אל התא שלה, דופק,
בועט, צורח, הכדור כבר עשה דרכו אל תוך גופה ועכשיו, עכשיו
הגיע תורו של הכדור השני. "ונוס, אני יודע שאת שם, תפתחי,
ונוס" היא שמעה אותו מתחנן, אבל את הדמעות ואת מבטו האוהב
והמודאג לא יכלה לראות. "מה הוא מבין? אותו אף פעם לא דחו,
אותו אוהבים, מה הוא מבין?" שאלה את עצמה, לוקחת את הכדור השני
ומכניסה אותו לפיה. הוא שוב דפק על הדלת, "צאי, בואי נדבר,
ונוס, אני מבקש, נדבר ואחר כך, אחר כך תעשי מה שאת רוצה" את
המילים האחרונות אמר בקושי רב.  הכדור השני כבר לא יכנס אל
פיה, היא זרקה אותו בשירותים, פתחה לאט את הדלת ונעמדה מולו.
"דבר" אמרה בקרירות, "תראי, אני יודע שחיכית לרגע הזה שנים,
אבל תחשבי על זה היחיד שיפסיד זאת את, בבקשה אל תעשי את זה"
ביקש "אני מפסידה, אבל הם, הם מרוויחים, אני בטוחה שאף אחד מהם
לא יצטער" אמרה בצער. "את תמיד עושה את זה ורק שתדעי גם אם אף
אחד לא יצטער אני כן אצטער" אמר, היא הסתכלה עליו בעצב, לא
מבינה למה הוא כאן "למה? למה דווקא עכשיו? איך זה שלא היית שם,
אז כשהייתי צריכה אותך, אז שהכל התחיל לצאת משליטה?!" שאלה
בערבול של כעס ותמיהה. "לא יודע, לא יודע למה עכשיו, אולי כי
רק עכשיו הבנתי שאני אוהב אותך, לא יודע" ענה, הוא היה מבולבל
הוא בעצמו לא ידע למה הוא לא הלך כמו כולם אחרי ההצגה אלא נשאר
לחכות. "אתה באמת אוהב אותי? אתה בטוח?" שאלה פתאום מביטה אליו
במבט הכי כנה וחודר שיכלה לגייס. "כן, אני בטוח" אמר, מביט
אליה באותו מבט, "ואתה עדיין תאהב אותי אם תדע עליי את האמת?"
שאלה במבוכה, הוא הנהן בראשו. "טוב, אז אני לא מי שאתה חושב
שאני, אני לא הילדה השמחה, זאת שתמיד ממציאה סיפורים, אני לא
זאת שאוהבת לעשות כל מה שילד רגיל עושה, טוב אני כן, אבל זה
הכל כדי להסתיר, האמת היא שאני דכאונית, בעלת נטיות אובדניות
וחשיבה מעוותת לפי ההגדרה שלכם, אתה עדיין אוהב אותי?" שאלה.
הוא לא אמר כלום, רק אסף אותה אליו, מלטף את שיערה כאילו רצה
להבטיח לה שהיא בטוחה אתו, שהוא אוהב אותה, היא נצמדה אליו,
נושמת את ריח שיערו הארוך. "אל תעשי את זה ונוס" לחש לה, היא
לא ענתה, רק המשיכה לחבק אותו, היה לו ברור שהיא לא תעשה את
זה. הם הלכו אליו, מחובקים, היא נראתה לו כל כך קטנה ושברירית
כשחיבק אותה, הוא רצה לשמור עליה מהעולם, לשמור עליה מהם. הם
לא דיברו בניהם ימים, רק הביטו זה לתוך עינו של זו במבט אוהב.
לאחר כמה ימים היא סיפרה לו הכל, איך זה התחיל ולמה, מי התחיל
את זה והכי חשוב למה זה כל כך השפיע עליה. הוא חיבק אותה במשך
שעות למחרת בבוקר ונוס מתה מסיבה לא ידועה. הוא נשק לה ולחש
באוזנה "אני אוהב אתך, ונוס" ולרגע קטן אחד היה נדמה לו שהוא
רואה אותה מחייכת.