זה התחיל בחופש הגדול, כבר ביום הראשון שבו נפרדתי מהחוקים
הנוקשים של בית הספר. כרגיל ההורים שלי בילו יותר מדי זמן
ביחד, ולכן כל הזמן רבו. אני ביליתי את הזמן שלי בשוטטות בין
החדר שלי לסלון בקומה מתחת בניסיון למצוא משהו מעניין לעשות
והם עמדו במטבח וצעקו כל מיני שטויות אחד על השני. לי כבר
נגמרה הסבלנות לכן הוספתי עוד שלב למשחק השוטטות שלי. בכל פעם
שהגעתי לסלון צעקתי: "משעמם לי."
בפעם השלישית שהגעתי, אמא שלי חטפה קריזה, אבל כמובן, הפנתה
אותה אל אבי ולא אלי. "יואב תיקח אותו לאן שהוא. אתה בקושי
מקדיש לו זמן. העיקר שתוריד לי אותו קצת מהווריד."
"אוי נו, כבר הוצאתי את הזבל היום." הייתה התשובה הניצחת של
אבא שלי "וחוץ מזה אין לי לאן לקחת אותו. שבת היום. הכול
סגור."
"אז תיקח אותו לשחק בגן משחקים. יום יפה היום, לא יזיק לכם
לצאת קצת החוצה."
"אני לא רוצה ללכת לגן, אין לי אם מי לשחק." התערבתי בשיחה
בזמן לא מתאים והכעסתי את אמא שלי עוד יותר.
"תשחק עם אבא."
"לא רוצה."
"את רואה הוא בכלל לא רוצה לצאת. תפסיקי להגיד לו מה הוא
רוצה."
אבא שלי התחיל את צעדיו אל מחוץ למטבח כשחיוך ניצחון נסוך על
פניו אבל אני ניצלתי את ההזדמנות כדי להביע את דעתי. "אני רוצה
אופניים חדשים. זה מה שאני רוצה. אופני מרוץ כמו של דוד."
"כבר אמרתי לך". אמר אבא "שנקנה לך ליום הולדת."
"אבל הוא יכול לבקש". אמא שלי אמרה פתאום "אולי תיקח אותו
לכותל המערבי. הוא כבר בן שמונה ואף פעם לא לקחנו אותו לכותל.
כן, זה רעיון מצוין."
"טוב, אז תיקחי אותו את. אני כבר הוצאתי את הזבל."
"יואב, אני צריכה זמן לנקות את הבית."
"בסדר." אמר אבא שלי ולבש את מעילו האפור והבלוי "נעשה סיבוב
קצר, אבל תזכרי שאני לקחתי אותו."
אחרי שאבא שלי הכריח אותי לחגור חגורת בטיחות הוא הרגיש חופשי
לנהוג בפראות ולעבור את הגבלת המהירות. שאלתי אותו מה עושים
בכותל, כי למרות שמאוד נהניתי מהנסיעה עצמה רציתי כבר להגיע.
הכותל נשמע לי כמו מקום טוב להרפתקאות. ידעתי שהוא נמצא
בירושלים העתיקה, שהיו בה כל מיני קרבות של היהודים בעמים
אחרים וקיוויתי שגם אנחנו הולכים להילחם בנוצרים, אבל אבא
הסביר לי "שהיום אנחנו כבר לא נלחמים בנוצרים, אלא רק בערבים.
למרות שעדיין יש נוצרים אנטישמיים, אבל הם לא גרים בישראל ולא
צריך להילחם בהם." בכלל לא הבנתי על מה הוא דיבר. מלחמות הרי
עושים בשביל הכיף.
"הכותל זה מקום שמבקשים בו משאלות." הוא נזכר בשאלה המקורית
שלי אחרי שחצה את הצומת באדום וכמעט פגע באישה עם עגלת
תינוקות.
"כמו שמבקשים מכוכב שנופל"?
"לא, לא כמו כוכב. הכותל זו אמונה דתית, אלוהים הוא זה שמגשים
את המשאלות."
"אז המשאלות לא מתגשמות"?
"הן כן מתגשמות אבל..."
"אבל אלוהים לא קיים באמת. זה מה שאתה אמרת לי, שהוא קיים רק
בדמיון."
"כן, אבל אלוהים לא קיים והמשאלות בכל זאת מתגשמות".
לא הבנתי איך זה יכול להיות והייתה לי הרגשה שגם אבא שלי לא
הבין, או שהוא בכלל המציא את הסיפורים על הכותל רק כדי לעבוד
עלי. כבר לא הייתה לי הרגשה טובה, כל העניין הזה של הכותל מאוד
בלבל אותי. כשאמרתי לאבא שלי שאין טעם להגיע עד לכותל אם אפשר
לבקש משאלות גם מכוכבים, הוא אמר שחייבים להגיע לכותל כדי
שנוכל לספר לאמא כמה כיף היה לנו ומה ראינו, אפילו אם רק נגיע
ומייד נלך.
הלכנו הרבה ברגל כדי להגיע לשם וכשהגענו ראינו שם ים של אנשים
עם בגדים שחורים. אבא הסביר לי שחייבים לחבוש כיפה וצריך לכתוב
את המשאלה על פתק שאותו שמים בכותל והוסיף שהוא מחכה בחוץ כי
הוא לא אוהב מקומות כאלה. הלכתי לאיפה שהוא אמר לי, אבל כל מה
שהיה שם זה קיר ענק וישן שצומחים בו צלפים. האנשים מסביב היו
מרוכזים בעצמם. הם התנועעו קדימה ואחורה ובכלל לא הסתכלו על
אנשים אחרים או דיברו איתם. ניסיתי לדבר עם אחד מהם, אבל הוא
עשה כאילו שהוא לא שומע אותי, כמו שהחבר הכי טוב שלי דוד עושה
כשהוא רוצה לעצבן אותי. רציתי להרביץ לאיש הזה. לאנשים מבוגרים
אסור להציק בדיוק כמו שלילדים אסור. בסוף החלטתי לרחם עליו כי
פחדתי שהוא יכעס. הרגשתי מתוסכל וחסר אונים בין כל האנשים
המשונים האלו. לא רציתי לחזור לפני שעשיתי מה שאבא שלי אמר,
אבל אפילו לא היו לי דף ועט. בסוף כשכבר התייאשתי והתחלתי
לבעוט בקיר המטומטם ניגש אלי איש גבוה עם שיער מתולתל שיצא
מהאוזניים וכיפה לבנה שכיסתה את הראש שלו.
"מה קרה, ילד"? הוא שאל.
ניגבתי מהר את הדמעות כדי שהוא לא יראה. "איפה הכותל"? שאלתי.
"ממש מולך" הוא אמר והסתכל לכיוון הקיר.
"מה, מאחורי הקיר"?
"לא, הקיר הזה עצמו הוא הכותל. הוא היה חלק מהחומה של בית
המקדש."
"חשבתי שהכותל הוא איזה מבצר או ספינת פירטים, לא סתם קיר."
"זה לא סתם קיר, ילד, כאן היה בית המקדש שבו התפללו היהודים,
מכל הארץ עלו לרגל כדי לחזות ביופיו של בית המקדש ולעבוד את
ה'. הנה, תביע משאלה ואני מבטיח לך שהיא תתגשם." הוא הושיט לי
עט ופיסת נייר.
כבר לא היה לי כוח. רשמתי מה שרציתי וחזרתי אליו. "תודה על העט
והדף."
"נו, אז מה רשמת"?
"שאני רוצה כבר להיות בבית."
"זו לא משאלה אתה צריך לרשום משהו שאתה ממש רוצה ואתה לא יכול
להשיג לבד, אחרת אתה מבזבז את המשאלה שלך. אתה יכול לבקש כל
דבר שתרצה, בטוח יש משהו." נראה שהוא מאוד התלהב מכל העניין
הזה של המשאלות. כמו ילד, לא כמו מבוגר.
"מה זה משנה? אלוהים ממילא לא קיים."
"זה מה שחסר לך ילד, קצת אמונה ואז הכול יהיה טוב. ברגע שתתחיל
להאמין אלוהים יהיה לצדך בכל מקום ובכל זמן ויעזור לך בכל דבר
שתעשה."
לפתע צץ במוחי רעיון, האופניים. ההורים של דוד קנו לו את
האופניים הכי מהירים בעולם והוא השוויץ בהן וצחק עלי שלי יש את
אותן אופניים שהיו לאח שלי, שהיו חסרות הילוכים ומכוסות חלודה.
ביקשתי אופניים מהירות ומשוכללות יותר משלו. זה הדבר שרציתי
יותר מכל.
חזרתי לאבא שלי בהתרגשות "אבא אני חושב שטעית. אלוהים כן קיים
וככה זה יכול להיות שהמשאלות מתגשמות."
חשבתי שהוא ישמח שפתרתי לו את הבעיה אבל הוא עצר את האוטו
והסתכל עלי בהבעה מעורבת של כעס, זלזול וייאוש. "מי הכניס לך
את זה לראש"?
"אף אחד, הבנתי את זה בעצמי."
"אני שואל שוב, אל תשקר לאבא שלך, מי אמר לך את זה"?
"היה איזה איש מוזר בכותל, שאמר לי שאלוהים קיים ושחייבים
להאמין בו כדי שהמשאלות יתגשמו."
"תוציא את השטויות האלה מהראש שלך. האיש הזה הוא שקרן, הוא רק
מנסה להפחיד אותך ולסחוט אותך כדי שתהיה דתי. כמו כל החרדים
האלה, רק רוצים להוציא כסף מהמדינה ולהתחמק מהצבא. אתה שומע
אותי? האיש הזה הוא שקרן. תקשיב לאבא שלך."
הסתכלתי דרך החלון כדי שאבא לא יראה את העיניים שלי, אבל לא
הצלחתי למקד את המבט בנוף המתחלף אז עצמתי אותן ודמיינתי שאני
כבר בבית יוצא לסיבוב על האופניים החדשים שלי.
כשהגענו הביתה רצתי ישר לחדר שלי בלי להגיד בדרך שלום לאמא.
האופניים שאלוהים הבטיח לי לא היו בחדר. סקרתי אותו פעם נוספת,
כדי לוודא שהן לא שם וירדתי לסלון, אבל האופניים גם לא היו בו
וגם לא בחצר. רצתי בחזרה לאמא שלי. הייתי צריך להסדיר את
הנשימה לפני שדיברתי. "אמא איפה האופניים שלי"?
אמא נראתה מופתעת. "למטה במחסן, מה קרה שפתאום בא לך לרכוב
אליהן?"
אבל אני לא שמעתי את מה שהיא אמרה. ירדתי למחסן והפכתי את כל
הדברים. זרקתי הצדה שעון ישן שבור ותמונות מכוסות קורי עכביש
אבל מצאתי רק את זוג האופניים החלוד שלי.
חזרתי לאמא שלי מאוכזב. "התכוונתי לאופניים החדשים, אמא, לא
לישנים."
"חמוד שלי, אבא הבטיח שהוא יקנה לך את האופניים ליום ההולדת
שלך שהוא בעוד... שלושה שבועות בדיוק".
"אבל ביקשתי מאלוהים. אלוהים קיים. אבא לא מאמין, אבל אני כן.
אלוהים קיים, אמא."
"אז זה מה שקרה. שב, מתוק שלי, אני אסביר לך. אלוהים מגשים את
כל המשאלות שמבקשים ממנו, אבל לא מייד. זה לוקח לו זמן."
"למה לוקח לו זמן? הוא יכול לעשות מה שהוא רוצה. הוא אלוהים."
"אה... הוא בוחר את הרגע הכי מתאים. כל דבר מגיע בעיתו וכנראה
שעוד לא הגיע הזמן שלך לקבל אופניים חדשים."
"אבל אני רוצה אותם עכשיו!." צעקתי עליה ועזבתי את החדר
בסערה.
כעסתי על אבא שלי שלא האמין, על אמא שלי שלא הבינה ועל אלוהים
שלא הקשיב לי, אבל מעל הכול היה לי משעמם, לכן חזרתי למשחק
השוטטות בין החדר שלי לסלון.

במשך זמן מה בחנתי את הסוגיה. ידעתי שאלוהים קיים, אבל לא
הצלחתי להבין איזה זמן יכול להיות יותר טוב לתת לי את מה
שרציתי מאשר הזמן שבו רציתי אותו. פחדתי שכשהוא ייתן לי את
האופניים הם כבר יהיו מיושנים או שהוא ייתן לי יד שנייה. הייתי
מקבל כל זוג אופניים (בתנאי שיהיו יותר טובים משל דוד, כמובן)
אבל התאכזבתי כל יום מחדש כשפקחתי את העיניים וגיליתי חדר ריק.
באותה תקופה התחלתי להתוודע לדת. ראיתי שהאנשים הדתיים קיבלו
כל מה שהם רוצים ורק אותי אלוהים נטש. הבנתי שהיה משהו שעשיתי
לא בסדר או משהו שלא היה בסדר בי. השאלה הגדולה הייתה מה זה
היה.
ההבחנה הראשונה שלי הייתה שאני חייב להיות דתי כדי שאלוהים
יאהב אותי. ניסיתי לחבוש כיפה כשאף אחד לא ראה, בעיקר התחבאתי
מאבא שלי ששנא אנשים דתיים. מרוב פחד הייתי חובש אותה רק בחדר
שלי כשהמנעול נעול וכל הוילונות סגורים, אפילו שהחדר היה בקומה
השנייה של הבית. אחר כך גיליתי את התפילות. כל לילה אחרי
הנשיקה של אמא הייתי אומר שמע ישראל, כמו יהודי טוב.
הזמן רץ ויום ההולדת שלי הגיע. קיבלתי הרבה מתנות, משחקי מחשב
וצעצועים, אבל שום אופניים לא הגיעו למסיבה. אלוהים חיכה לזמן
המתאים, שמסתבר שגם לא היה הזמן שבו הבטיחו לי אותם ואבא שלי
פשוט שכח. האופניים איחרו למסיבה בשבועיים (שבהם אבא שלי היה
עסוק מכדי לקנות אותם). הם התגלו במעלה המדרגות עם אבא שלי
שדוחף אותם למעלה אל החדר שלי. מרוב כעס על האיחור דחפתי את
האופניים בחזרה למטה. הם החליקו ברעש גדול במורד המדרגות
גוררים את אבא שלי איתם. האופניים התעקמו ואבא שלי עלה בחזרה
צועק כמו מטורף. עד היום נשארה לו צלקת בסנטר מהנפילה הזו.
מאז, האופניים שאפילו לא היו מדגם יותר טוב משל דוד לא תוקנו
לעולם. אבל לא אבא שלי היה זה שתליתי בו את תקוותי. את המאמצים
שלי בזבזתי בשביל לרצות את אלוהים, שחצי צום ביום כיפור, תפילה
כל יום ואפילו פעם אחת שהתגנבתי לבית כנסת בלי שההורים שלי
ידעו לא נראו לו מחיר מספיק בשביל המשאלה שלי. לקח לי כמעט
חודש להבין שהבעיה לא הייתה אצלי אלא אצל אלוהים.

הבנתי את זה כששמעתי על סנטה קלאוס. סנטה קלאוס הוא מישהו
נוצרי שמסתובב בלילה אחד בשנה, כשיורד שלג, ומחלק מתנות לכל
הילדים הטובים. הוא לא היה מספיק לחלק את כל המתנות, כי יש
הרבה מאוד ילדים טובים, אלמלא היה לו שעון מיוחד ששולט בזמן.
סנטה יכול לעצור את השעון ואז הזמן בעולם מפסיק לנוע והוא יכול
בשקט ובשלווה לחלק את כל המתנות. אלוהים יכול אמנם לעשות כל
דבר שהוא רוצה, אבל בניגוד לסנטה קלאוס הוא לא יכול להספיק
לעשות את כל הדברים שהוא רוצה, אלא רק חלק מהם. זה בגלל
שלאלוהים אין את השעון ששולט בזמן (כי הוא נמצא אצל סנטה). זו
הסיבה שבגללה צריך לחכות הרבה זמן עד שאלוהים מגשים את המשאלה
שלך, הוא עסוק בפניות קודמות.
אני הייתי חסר סבלנות ולכן החלטתי לעזור לאלוהים להגשים את
המשאלות של אנשים אחרים. בדרך הזו חשבתי שהוא יתפנה מהר יותר
למשאלה שלי.
"אבא". אמרתי. "אני רוצה ללכת לכותל לבקש עוד משאלה."
הלכתי עם אמא כי אבא היה עסוק. פחדתי שהיא תהיה לידי כל הזמן,
אבל מסתבר שלבנים ובנות אסור לעמוד ביחד ליד הכותל. יש להם
מקום נפרד, בדיוק כמו בשירותים ציבוריים, אבל אני לא בטוח
שמאותה סיבה. מצאתי את עצמי לבד ליד הקיר המתפורר בין מאות
אנשים זרים. לא יכולתי לוודא שאף אחד לא יראה אותי, לכן החלטתי
לפעול במהירות האפשרית. אספתי בשתי הידיים כמה פתקים שיכולתי
והכנסתי אותם לכיס. דחפתי אותם עמוק ככל שיכולתי וחזרתי הביתה.
הייתי נרגש מאוד לקרוא את הפתקים. מי שכתב את הפתק הראשון רצה
לטוס לארצות הברית. מייד דמיינתי את עצמי לבוש במדי טייסים,
בתא מלא כפתורים משונים, מרגיש את משב הרוח שפורץ דרך החלונות
ומתחמק בסחרורים מסוגננים ומסוכנים מהמטוסים של הנאצים הרעים
כדי להעביר את הנוסעים בביטחה.
הייתי כבר מוכן לצאת לדרך אבל אז נתקלתי בקושי בלתי צפוי, לא
הייתה לי שום דרך למצוא את האיש שכתב את הפתק. הוא לא ציין את
הכתובת שלו. פתחתי את הפתקים אחד אחד, אבל באף אחד מהם לא
נרשמה כתובת שאליה אפשר לפנות.
"אם הם לא רוצים עזרה, לא צריך." חשבתי לעצמי כשזרקתי את כל
הפתקים לאח ושוב דמעות בלתי מוסברות הציפו את עיניי. הסתכלתי
על האש מתפצפצת ופתאום הבנתי. הרגשתי מטופש כמו ביום שהגעתי
לבית הספר בפיג'מה הכחולה שלי ואפילו המורה התאמצה לא לצחוק
כשהיא ראתה אותי. גם אני לא רשמתי כתובת בפתק שלי.
הזעקתי את אמא שלי פעם נוספת לנסיעה לכותל. רצתי לפניה ונעצרתי
בכל פעם כדי לראות שהיא בטווח ראיה ואני לא מאבד את הדרך.
בפניה באחת הסמטאות שעון על קיר ישב קבצן זקן, שביקש ממני כסף.
העברתי את הבקשה לאמא שלי שהייתה הסמכות העליונה במשפחה
בענייני כספים. היא חיטטה בארנק תוך כדי מריבה סוערת בפלאפון
עם אבא שלי על הכסף שהוא מבזבז כדי לקנות לי ממתקים "שהיא בכלל
לא רוצה שיהיו בבית" ו"שרק הורסים לאורי את השיניים."
לבסוף היא שלפה מטבע של עשר אגורות.
"זה הכול?" שאלתי באכזבה.
היא, בהיסח הדעת, מרוכזת כל כולה במריבה, העניקה לי את הארנק
כולו. רצתי אל הקבצן והושטתי לו שטר של מאה שקלים. "יש לך
עודף"? שאלתי אותו.
הוא חייך אלי באדיבות, לקח את השטר והושיט לי את הכוס שלו "אתה
יכול לקחת הכול." הוא אמר.
"איזה כיף לך". אמרתי לו, תוך כדי שרוקנתי את הכוס. "העבודה
שלך היא לא לעשות כלום. גם אני רוצה להיות קבצן כשאני אהיה
גדול."
"באמת? אני דווקא הייתי רוצה להרגיש שאני נותן משהו תמורת הכסף
שאני מקבל. אבל אין לי שום דבר לתת. מה אתה היית רוצה, ילד?
נראה אם לך אני יכול לעזור לך. נתת לי סכום מאוד גדול של כסף.
אפשר להגיד שאני חייב לך."
"אני רוצה את האופניים הכי מהירים בעולם." אמרתי מייד. "שיהיו
יותר מהירים מהאופניים של החבר שלי, דוד. אבל אתה לא צריך
לעזור לי אני הולך לבקש אותם מאלוהים... בעצם אתה כן יכול
לעזור לי, אלוהים מאוד עסוק והוא לא מביא לי אותם."
"אתה בטוח שזו הסיבה שבגללה אתה לא מקבל אותם"?
הייתי בטוח במאה אחוז אבל שתקתי. לא רציתי לגלות שאני טועה
ולהראות מטופש.
"אני חושב, שלא קיבלת כלום בגלל שלא ביקשת כלום." הוא המשיך.
"ביקשתי אופניים".
"אבל למה ביקשת שהם יהיו יותר מהירים מאלו של החבר שלך"?
"בגלל שאני רוצה להיות יותר טוב ממנו."
"אז בעצם לא ביקשת כלום."
"אני לא מבין."
"תחשוב על זה, וגם תחשוב אם אתה באמת רוצה להיות קבצן כשתגדל,
ותודה על הכסף עשית לי את היום."
התחלתי ללכת אבל אז עלתה במוחי מחשבה שהפנתה אותי בחזרה אליו.
"אתה בן אדם מאוד חכם, אתה אלוהים במקרה"?
הוא צחק ואמר "אני? מה פתאום. אולי אתה בעצמך."
כשפניתי משם ראיתי את אמא שלי מגיעה בריצה. היא צעקה עלי בגלל
שלקחתי לה את הארנק ואז משכה אותי במורד הרחוב. כשהסתכלתי
לפינה שלו הקבצן כבר נעלם. כנראה שהוא באמת היה אלוהים.
עד שהגענו לכותל שיניתי את דעתי, השאלות של הקבצן המשונה גרמו
לי להבין שלא באמת רציתי את האופניים, אפילו שעוד לא היו לי
תשובות אליהן. במקום האופניים המשאלה שלי מאלוהים הייתה שאבא
ואמא שלי יאהבו אותי ומהם רציתי לבקש שייקחו אותי ללונה פארק.

בלילה כשעליתי לחדר שלי לישון מצאתי על הרצפה חפץ גדול עטוף
בנייר מתנה. הייתה לו צורה של אופניים ופתק נתלה מהמקום שבו
כנראה היה הכידון. על הפתק היו מודפסות אותיות שאמרו כך:
"לאורי היקר אני מצטער על האיחור ומקווה שאתה עדיין רוצה
אותם."
קרעתי את העטיפה. בפנים חיכו לי האופניים הכי נפלאים בעולם, עם
לפחות מאה הילוכים, אופניים משוכללים ויפיפיים. אופניים שלא
הייתי צריך.
עכשיו אני כבר לא מצליח להבין מה דחף אותי לבקש אותם
באובססיביות כזו, אני אפילו לא יודע איך לרכוב על אופניים. כך
נגמר המרוץ שלי, בלי שרכבתי על אופניים אפילו פעם אחת. עכשיו
אני משוטט בין החדר שלי  לסלון בניסיון למצוא דברים אחרים
לעשות כדי להפיג את השעמום.




מוקדש לתומר,
שגם לו כמו לכולם יש ראייה מאוד מיוחדת על העולם.