שתיקה מביכה

"אני אוהב את החורף." עדיף שלא יגיד כלום. וגם שלא יופיעו
פתאום הנימה המרחמת והטון המתנצל.
"גם אני אוהבת" שוב שתיקה, היד שלו רועדת הוא רוצה להתלבש
וללכת. שיילך...
"את מאמינה שאוהבי חורף הם טיפוסים מלנכולים?" כלכך הוא. לפתוח
דיון עומק בזמן הכי לא מתאים.
"לא." הוא יכול ללכת הכל היה מסוכם מראש אין שום סיבה להעמיד
פנים.
"הבמה שלך, שוט" שוט. כמו בזמנים הטובים לפני התשוקות
המיותרות.
"אוקיי אם אתה מתעקש אז, אני באמת חושבת שהחורף נתפס בעיני
כולם כקודר ומלנכולי בגלל דפוסים חברתיים שמושרשים בנו מהגן,
מן מוסכמות מעוותות שאוטומטית מקשרות לנו אסוציאציות שגשם
מתחבר עם בכי וכאב והאפור שבחוץ מעיד על סערת רגשות ודיכאון
פנימי שכזה. ואני בהחלט לא מסכימה עם זה אבל להילחם מול
מוסכמות עתיקות שנים זה עסק מסוכן." אז אני מניחה שעכשיו נוכל
לסיים את הערב-לילה-בוקר ההזוי הזה והוא יוכל ללכת. כי אני
בסדר. באמת.
עיניים גדולות במבט לא ברור
"אני מצטער. אבל נראה לי שאני מאוהב."

שתיקה מביכה