רקע
מאמר זה הוא הערך המוסף של דיון עקר ורגיש, שהתחולל בפורום
דיונים, והצליח לעורר עניין רב, אם כי לא בכיוון שאליו
התכוונתי. ייתכן כי הוויכוח על פרות הבשן וקיטש נאיבי ממשיך אי
שם במורד הדף הרחק מתחום התעניינותי. אז אם יעורר מאמר זה
ויכוח אמיתי, אשמח.

המונח אלטרואיזם אומר: העדפת טובת האחר על טובתי שלי, דבר שאין
בו היגיון אבולוציוני. אם האבולוציה נדחפת על ידי רצון
ההישרדות של הפרט, נראה על פניו שהאלטרואיסטים מבין החיים היו
צריכים להיכחד, ולא להעניק תכונה זו לצאצאים. אלא אם כן מביטים
על הגן כממשיך המין, והאלטרואיזם של הפרט משרת את האגואיזם של
הגנים. זה הקו שבו אני מנסה ללכת במאמר זה.

כדי לתת לטענה זו תוקף אנחנו צריכים לקבל את הטענה, שהתנהגות
אנושית מוכתבת פעמים רבות על ידי הגנים, אבל אנחנו מנסים לתת
לה פרשנות רציונאלית. לחוקק חוקים רשמיים או מוסריים שחופפים
את הדרישות הטבעיות או יוצאים כנגדן, אבל בכל מקרה מושפעים
מהן.

סמל האלטרואיזם האנושי הוא האם המקריבה את עצמה למען ילדיה (זה
קיים גם אצל חיות). הרי ברור שזו הכתבה גנטית כי האם לא חשובה;
ברגע שהעבירה את החומר הגנטי לדור הבא, היא עשתה את שלה. נכון,
הצאצא נושא גם את המטען הגנטי של האב, ושם הקשר האלטרואיסטי
רופף יותר, כי האב, או 'הגנים שלו', אינם בטוחים שהצאצא נושא
אותם ולא אחרים, בעוד שבמקרה של האם אין ספק.
מפחיד?

לגנים של הזכר ולגנים של הנקבה אין ברירה, הם חייבים להיות
ביחד כדי להעביר את המטען הגנטי לדור הבא, כלומר להקים צאצא
שיצליח להתבגר, למלא את חובתו לאבולוציה ולהעביר את הגנים
הלאה. אבל למרות המטרה המשותפת האסטרטגיה שלהם שונה. מספר
הוולדות שיכולה להביא לעולם אישה הוא מוגבל מאוד, ולכן תנסה
ללכת על ''מקסימום איכות''. בעוד שגבר יכול, מוכן ומכוון על
ידי הגנים שלו להזריע כל מה שניתן, מתוך תפיסה שמשהו יישאר,
כלומר הוא ''הולך על כמות''. חוק המונוגמיה יוצא במקרה זה נגד
הדחף הגנטי. ואני לא מנסה למצוא הצדקה להתנהגות בוגדנית של
גברים: ''אם אתה גבר, תתאפק!''

לפי הסולם של תכולת הגנים, אנחנו מחויבים פחות ופחות לקרובים
רחוקים, בדיוק בהתאם לכמות הגנים שלנו שהם נושאים.

ולזקנינו? לצערי התנכרות של הצעירים לאבותיהם המזדקנים וחסרי
התועלת היא דרישה של הגנים, שכנגדה אנחנו יוצאים בצווים
מוסריים ובחוקים מתקדמים. אבל מספיק לראות את מצבם של הרבה
מזקנינו כדי להבין שזו מלחמה קשה ויומיומית, כי היא נוגדת
צווים טבעיים. וכמובן נמצאת ברקע המסורת של האסקימוסים שבפירוש
נפטרים מזקנים חסרי תועלת, שלא תורמים דבר להישרדות - לפחות
היה כך בעבר.

הבה נרחיק קצת: אין לנו יחס חיבה מיוחד לחיידקים, לרמשים,
לשרצים ולדגים (רק אם אוכלים אותם, וזה לוויכוח אחר), אולם
יונקים שקרובים אלינו גנטית זוכים אצלנו למעמד קצת שונה. אנחנו
מזדעזעים כשעושים ניסויים בקופים, כי הם נושאים גנום דומה מאוד
לשלנו, והם כעין קרובי משפחה רחוקים.

האם יש לנו רצון משלנו או שהגנים רוצים שנחשוב כך?