שערה השחור התבדר קלות ברוח, מבטה הריק ניצב אל מול החושך
וקולות הגלים עמוק מלמטה המהמו באזנה שוטפים את המצוק, על
המערות שבו לאור הירח הקלוש והזרקור הרחוק שהופנה אליהן מדי
פעם. "ומה אם אקפוץ?" עברה המחשבה בראשה ופרחה לה מסתכלת לה
עכשיו ממקום ריחופה על עצמה, על גופה העגלגל ועל עיניה הבוהות
מאחורי משקפיה. החירות שציפתה לה התחלפה במהירות באימה, היא
ניסתה להבין היכן בדיוק היא נמצאת משתדלת לא להביט למטה על
הקצף הלבן הנוגע לא נוגע בחול ומשהו התחיל להתנגן בה מרחוק,
מחדר האוכל של הקיבוץ לפני שנים: החול יזכור את הגלים אבל לקצף
אין זוכר...היא ניסתה לחשוב על רישומה בעולם ונוכחה לראות עד
כמה הוא תפל הוא. מעט שירה, קצת שיחה, קצת כתיבה הרבה זיוף.
בריחה.
המצוק הלך והתערפל למולה והיא ניסתה לעצום עיניים וראתה מרחוק
את עיניה נעצמות אבל היא עצמה המשיכה לראות הכל הולכת ומתרחקת
מגופה הקפוא שהמשיך לעמוד אל מול הלבנה המתמעטת. החושך הלך
והתעצם, היא היתה במערה אפלה שהמים לכחו את פתח הכניסה אליה
ונרות דלקו בה מבפנים. הקול קרא לה והיא התקדמה פנימה בהיסוס,
מנסה להשען על הקירות שנעלמו כשנסתה לגעת בהם. ופתאום, היא
ניצבה אל מול שער שחור שעליו הבהיקו אותיות זהובות של אש
ובעודה מתקרבת אליו היא שמעה צליל רחוק של תנועת חצץ נופל,
מחליק כמפולת מתגברת. בבואה לדחוף את דלת השער נכוותה מעט
מחומו ממששת את האותיות שלא הצליחה לקרוא. משב רוח הכה בה והיא
ראתה מאחוריה את גופה נוגע במים הניתזים לכל עבר, רגע אחד עוד
הסתכלה אחורה מנסה להבין את הקשר בין הידיים שניסו להגן על
הראש מהסלע ובינה, בין החושך שנסגר על עיניה ובין האור המבהיק
מאחורי השער הנקרע לרווחה.  
בבוקר בפתח המערה בתחתית המצוק נשמע קול צווחה של ילדה קטנה:
"הגר!" ואחר כך רק רחש הגלים באור השמש המרצד על הקיר הלבן ועל
הגופה ספוגת המים.