נעימים. נעימים הלילות הקרירים במושב.
אתה יושב על נדנדת העץ שבגינה אצל אחיך ומאזין בשקט לדממה.
משכרת הדממה.
ואז מגיע אליך בריצה החבלן הבלונדיני הקטן. רעש וצלצולים,
ותשכח מהדממה המשכרת שהייתה. תמיד מפתיע מחדש כמה גדול הבלגן
שעושה אחיין אחד קטן.
הוא רוצה לשבת איתך בנדנדה. תשב חמוד, למה לא, יש מקום לכולם.
אבל אז הוא משנה את דעתו ומחליט שעכשיו יעמוד על הנדנדה. טוב
מתוק, רק בזהירות שלא תקבל מכה. ובין רגע מאורח שרק רצה לתפוס
שקט ושלווה אתה הופך לבייביסיטר במשרה מלאה.
אתה כבר חוכך בדעתך, אולי כדאי להיכנס הביתה חזרה, כשלפתע הקטן
נושא מבט אל על ומסתכל על השמיים בפליאה - "וואיי, כמה
כוכבים!" הוא נפעם. כן, אתה מחייך, כחול אשר על שפת הים. "אני
רוצה לספור אותם" יאמר את המשפט שתמשיך לזכור עוד זמן רב. כי
האינסטינקט הראשון שלך הוא לאמר לו - חמוד, יש המון כוכבים
בשמיים, לעולם לא תצליח לספור את כולם. כי הרי זה מה שחינכו
אותך מקטנות, זוכרים? כחול אשר על שפת הים.
אבל אז אתה עוצר בעצמך, ומסתכל בו איך הוא מונה אותם אחד אחד
(למרות שבכלל למד לספור רק עד 14 בגן...) ותוהה אם גם לך יהיה
פעם את האומץ לספור אותם, ככה בתמימות, באמונה, אחד אחד, למרות
כולם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.