להתאהב בבן אדם זה כמו סם. אוי, זה ממכר. לקום בבוקר ביחד,
לישון ביחד, לעשות אהבה ביחד (ובסוף לגלות שרק צד אחד עשה
אהבה), ואז לברוח לצד שלי של המיטה. ולקום עם חיוך, ונשיקה
ואמירה של: "את הכי יפה בעולם את יודעת?!" איזה כיף זה. איזה
מדהים וממכר. וכשזה נגמר?!
מה אז?! זה בכלל לא נתפס. החלל הזה. ופתאום להבין שאולי לא
באמת התאמנו. נסיבות חיים והעיתוי שהובילו אותנו לחצי שנה
הזאת. כנראה שבנסיבות רגילות זה היה נגמר בדייט שני או שלישי,
סקס וזהו. כי תחושות בטן לא משקרות. אבל רציתי. כל כך רציתי
זוגיות וגם הוא כל כך רצה. ואני נזכרת בדייט הראשון ההזוי, רעש
ומוזיקה ואנחנו מתיישבים ומתחילים לדבר והשיחה זורמת ונתקעת
ואני שונה מהרגיל כי אין לי כוח לעוד דייט שיכשל ופתאום מדברים
על טיולים ועל כתיבה ואני נדלקת. ושוב שתיקה ונשיקה מפתיעה
שמגיעה אחריה. ואני לא מבינה מה קורה לי? מי זה? מסובבת מכל
הבירה אנחנו הולכים הביתה ואני בפנים יודעת שזה לא בשבילי.
והוא מנשק שוב, ואני מרגישה אותו - את כולו ונרתעת. ונכנסת
הביתה לבד ומבטיחה לעצמי לנסות רק עוד דייט אחד. והטלפון מצלצל
ביום למחר והדייט השני מגיע "רק עוד דייט אחד ודי." אני אומרת
לעצמי ויודעת שההתמכרות מתחילה. והוא מגיע עם אוטו ואני מרגישה
כמו נסיכה בכרכרה והוא מתבלבל מרוב התרגשות ונוסע באדום ואני
צוחקת והוא צוחק. והולכים אליו בסוף הערב, בלי סקס. (ילדה טובה
שכמותי.) והכל אצלו בבית קר ומלוכלך ומלא נמלים ואני מבולבלת
שוב. נעים ובטוח לי אבל מה אני עושה כאן? עם ההפך שלי?
והדייטים ממשיכים וההתמכרות מתגברת ואין כבר דרך חזרה. ואז
מגיע הסופ"ש  ופתאום דום שתיקה. איפה אתה? אני כבר מכורה. ואז
הייתי צריכה להבין ולברוח. אבל אין דרך חזרה. ופתאום יש איזו
ידידה שמקנאה וארוחות ערב מטורפות ואני כבר מתחילה להיבהל
לגמרי. רגע אחד שוכחים אותי וברגע השני מורידים בשבילי כוכבים
מהשמים. ושיחת יחסינו לאן מגיעה ואני מתכוונת לחתוך, אבל  3
משפטים, שירי כוורת וערסל ואני נמסה בזרועותיו. הקורים
נטווים.אני כבר כלואה. ואין פרפרים. או פרפרים מסוג אחר. שונים
יותר, בוגרים יותר, ומפחדים להיפגע שוב. ואני מופתעת מההרגשה
הזאת וטוב לי. והסקס מדהים. כזה שאני קמה בבוקר והולכת לעבודה
ונזכרת בתחושה. אני מתאהבת. אחרי שנתיים שהלב שלי היה קפוא.
הוא מפשיר. ופתאום קופצים לתוך עולם הזוגיות של לפגוש חברים
ומשפחה ולעשות הכל ביחד. ואני מציירת לי תוכניות לעתיד.. ויום
אחד הפצצה נופלת. את לא האישה של חיי. הוא מתנצל. אני רוצה
להפסיק. והוא הולך. ומשאיר אותי עם הריח, ועם הטעם ועם הכאב
הגדול הזה. עם הלב השבור, המשאבה שמתמלאת ומתכווצת ועכשיו קצת
מחווירה וסדוקה.