בין סבכי צמחיה
המלמדת על הבאות,
חלום מקוצץ כנפיים דר
בשישה-עשר שברי מציאויות.

מקומת הכניסה
צלילי פסנתר בוקעים בצהריים,
משווים לרוח בחדר המדרגות גוון תרבותי.
בקומה השנייה, שוב היא סוערת
מן המאהב ששיערו מזמן הלבין,
ואליו בחזרה.
הוא ינסה להסביר לה
והיא תמיד תבין,
ככה כולנו קצת נואפים ומושפלים.

בקומה מינוס-שתיים
מסתתרים הלא-חוקיים הפרטיים,
תמיד מהנהנים לשלום
ומחייכים.
קצת סומכים וקצת מפחדים,
ככה גם כולנו קצת סייענים.

בקומה השלישית -
עובדת סוציאלית,
חוזרת תמיד עייפה לבית ריק.
בקומה הראשונה -
אישה בגיל השני
שחיה עם אבל מרגישה בלי.
מה הן לא עושות כדי שכולנו נרגיש קצת מנצחים.

בקומה מינוס-אחת -
ריח הזקנה לא עזב את הדירה ההיא.
הניצול ששרד בה
נפטר בכל זאת
מהבעות פנים בלתי רצוניות
וממחוות אמתיות אך שקריות.

להשכרה מאחורי פלדלת חורקת
ומתוך חלון המשקיף לגדר האבן,
חספוסי החטוטרת של המציאות.