החיה היא באה, מתחילה לטרוף אותי מלמטה, זוחלת במעלה המעיים
נוגסת פה ושם, אך אני יודע את מטרתה, אני מרגיש את הבל פיה
מטפס ונישא אל ראשי, היא מתקדמת והיא תגיע. זוחלת לאט, הבל
פייה המצחין משתחרר כרעל עצבי הפורץ בשעטת קרב אל מוחי. איני
יכול שלא להיות כלי בידיה, אני ניכנע ומפזר את ילדיה בעולם,
מפיץ רוע שמתפשט לאנשים מן הבטן. אבל מה אני יכול לעשות היא
אוכלת ונושכת. כבר כמעט שאכלה אחת מעיני. במראה היא מיישרת מבט
מפרצופו של השטן, מבהיקה חיוך מרושע מפרצוף לא מגולח. עיניים
שאין בהם אף לא שמץ של הבנה מביטות אליי, לאן נסוגתי? כמה עמוק
העמקתי לחדור בפנים אם אין אני יכול לראות עצמי אף לא בעייני?
לבכות ולשטוף עיניים אלה שאינן שלי, שוב איני יכול יותר, אפילו
את בריכת הדמעות הפקרתי לחסדיה בבריחתי. שוב ושוב אני ניתקל
בקיר עם הגב אך מבט קצר אחורה וזה מתרחק קצת, מאפשר לי לסגת
מעט יותר. אני רוצה שהוא יעצור, והמפלצת כבר תסגור עליי, או אז
אלחם את הקרב הסופי ואם כוחי לא יעמוד לנצחה, אז לפחות אוכל
להעלם ולהתפוגג אל תוך הסוף. כמה אפשר לסגת? אני חייב מנוחה,
חייב מרגוע, רק כמה שניות להסדיר את נשימתי. אבל היא לא תיתן
לי, היא תמשיך לנגוס לי במעיים, לועסת לאט לאט מרעילה לי את
הנשמה. וכשזה ייגמר, אהיה מבודד וחלש, אז כבר לא אהיה מוכן
לקרב האחרון, ואייבב בשקט בזמן שזו תסעד ליבה בנפשי.

חבילת שיער מונחת בכיור, המספרים, חרב שהוחזרה לנדנה. ואני
מביט במראה, שם מחייך אליי אדם חדש, עייניו מאירות בהבנה. "מה
אתה אומר" אני שואל אותו, "נמלטנו לארץ חדשה?"