וככל שאנחנו מדברות והשיחה מתארכת אני שוקעת יותר במילים שלך,
בתיאורים שלך. איך הוא נגע בך.
איך את צחקת.
איך רעדת.
ולכמעט חצי שנייה אני מדמיינת את עצמי במקומך, במקומו שוקעת
בידיים שלו ולסירוגין בידיים שלך.
עוד לא הצלחתי להבין למי מבין שניכם אני נמשכת. מה שברור שאתם
נמשכים אחד לשני.
[ אני לא חלק בעסקת החבילה הזאת ]
הסיפור ממשיך והמילים שלך מתחילות לחדור אליי
בדיוק כמו שהוא חדר אלייך.
עוקצות אותי כמו מחטים קטנים. מטריפות לי את השכל.
אני יודעת כבר מראש שהלילה הזה אני לא ארדם. אני אהיה עסוקה
בלדמיין זכרונות שלא שלי,
לנסות לשחזר מגע שלעולם לא יצא לפועל נשיקה שמעולם לא נושקה.
יד מלטפת שיצאה לדרכה האחרונה ולא חזרה .
... היא גם מעולם לא הגיעה ליעד שלה.
אנחנו מסיימות את השיחה בחיוך,
והיא מעודדת ואומרת שיבוא יום וגם אני אחווה את זה. עד היום
אני לא יודעת אם זאת הייתה הקנאה,
או הדעות הקדומות שלי . חייכתי אלייה, חיבוק של כמעט כנות ורק
דמעה קטנה צובטת את קצה העין.

היא הלכה
ואני , כמעט בלי צלילים
מפטירה בשקט.
שקט כזה חרישי.

שרמוטה.